צִיפּוֹרְנִים-פִּינָה בָּאוּש תאטרון מחול ווּפֶּרְטַל

חיוניות סוחפת, ֿצחוק וכאב, אינטנסיביות לירית, רצון להתחפש ולשכוח, כל זה יחכה לכם ב״צִיפּוֹרְנִים״ של פינה באוש מ-1982, ביחד עם התחושה, שזו לא הופעה אלא מעין מסיבה נהדרת שבה שותפים גם הצופים. בשנותיה האחרונות, סירבה אגדת המחול פינה באוש שלהקתה תופיע בישראל מסיבות פוליטיות. ב-2002 הייתה אמורה הלהקה לקיים הופעות בישראל, אולם באוש ביטלה אותן בין השאר בעקבות אירועי האינתפאדה השנייה. אחרי שנעדרה מכאן במשך מעל לשני עשורים ועשר שנים לאחר מותה הפתאומי כשבוע אחרי שאובחנה אצלה מחלת הסרטן והיא בת שישים ושמונה, חוזרת הלהקה לארץ בפעם השניה בתוך שנה.

והחיזיון הרב־חושי מכה בך מהרגע הראשון, כשרואים את אלפי הציפורנים העשוייות ספוג, הצבועות בורוד בהיר. השפע הרומנטי עד כדי תצלום פרסומת, מרהיב. ושום דבר כאן הוא לא מה שאנחנו חושבים שהוא: המלאכותיות של טבע בתוך מבנה ועל במה, הגברים המתרוצצים בשמלות סאטן, רקדנית לבושה בתחתוני כותנה לבנים חוצה את הבמה כשהיא לובשת אקורדיון כשריון, בלי לנגן תו אחד, רקדן גבוה המסמן בשפת הסימנים את מילות השיר "The man I love“ של ג'ורג' גרשווין-מחול שאין בו גוף למעט כפות ידיים, כמו איברים שניטל מהם המקור הראשוני לאנושיותם, האדם. וגם אם אין כאן את אותה מהפכנות של אהבה הומוסקסואלית בשנות השיא של האיידס, מספיקה התחושה שמרוב לב שבור הוא נאלם. רק המיקרופון שנצמד אל הלב ומשמיע את הדופק-קוצב זמן, וארבעת כלבי הרועים הגרמנים המלווים בידי מאלפי כלבים ונובחים על פי הזמנה, הם מה שהם-אמיתיים.

וכל תזוזה ספונטנית עלולה לחולל קטסטרופה, והאינטימיות על פי באוש היא קטגוריה לא אפשרית או מסוכנת, והאהבה כמו גם האלימות תמיד מגיעות במקום ובזמן לא צפויים. רקדנית היושבת על כיסא ומנסה לפתות גברים כשהיא קולפת תפוחי אדמה. ארבעה פעלולנים שמשתתפים במופע, מתקדמים מקצה הבמה לקדמתה כשהם נופלים על שולחן וממנו לרצפה, אחד אחרי השני, שוב ושוב מפגינים יכולת ואומץ מול אישה שיושבת בגבה לצופים בקידמת הבמה. אחרי כל סיבוב הם מזיזים את השולחן מעט קדימה, עד שהשולחן דוחק בה, מחריד אותה. המפגש המתוח אמנם גלוי אך האלימות המאכלת אינה נראית אבל היא היסוד המבנה את כל הסיטואציות, חותרת תחת הנורמה כריח רע שאי אפשר להיפטר ממנו. עוד אישה שהפכה לאובייקט- לחפץ –כלומר לקורבן של גברים המשחקים בה כאוות נפשם. עוד פגיעות יש בסצינה שבה אחד הרקדנים קוצץ ערימה עצומה של בצל, בזה אחר זה נכנסים הרקדנים לבמה, וקוברים את ראשיהם בערימה המעלה בהם דמעה. אנשים מכריחים גבר לנבוח ככלב ולקפץ כצפרדע. ומישהו, בכל רגע של דילוגי חדווה, עורך בדיקה ומחתים דרכונים, זוכר ומזכיר לנו שיש גבול. באחד הרגעים הבלתי נשכחים, שורת רקדני הלהקה סופקת כף ונעה ביחד קדימה כשבצמוד אליהם שני זוגות גברים הולכים מכות. המחיאות החוזרות גם משמיעות את צליל המכה אבל גם הופכות למחיאות כף של עידוד. צריך לראות.

העיקרון המארגן של יצירותיה של באוש דומה למונטאז' קולנועי – מבנה אפיזודיאלי של סצנות שאינן נובעות מסיבתיות לוגית או כרונולוגית. באוש ששחררה את הריקוד מהצורך לספר נרטיב, משתמשת בו לחשוף את המציאות היומיומית של כל אדם. ויש תחושה שהיא מונעת מן הצופה במתכוון לשקוע ב״סיפור״ ושולפת אותו החוצה, דרך בחינות מושכלות של רגעים ומצבים, כאילו ששקיעה בסיפור תשכיח ממנו שמדובר בחיים, ומדובר בעובדות, ומדובר בניסיון המבקש את ניסוחו.  

וגם כשמתארך, וגם כשיש רגעים שמשהו נחלש ודוהה, לקראת הסוף, כשהרקדנים נעים בשורה ארוכה, ומסמנים בתנועות ידיים את עונות השנה, החיוך הקפוא והתנועות המוקדשות לעונות-לסתיו ולנשירת העלים ולצימרור החורף, מתארים גם רגע חולף וגם מהלך חיים שלם של השתנות והתבגרות בקצב שקשה להכיל. מאיצים את החולף באי־מידתיות המביאה אותנו לסף, המחשבה על ביקורנו החטוף בחלד. 

ועם הזמן שדה הפרחים הרחב הולך ונרמס, המציאות משבשת את היופי. ובאוש טומנת מוקשים מקצוענית, מעלה לפני השטח בעזרת דינמיקות שובות לב, צביעות, מיזוגניה, אכזריות מופרכת, סתירות עצמיות, טינות, פחדים, בושה וחוסר בושה.

פינה באוש היתה אדם נחרץ. כל מי שעקב אחרי יצירתה יודע את זה. היא הצליחה לנסח בצורה מופלאה את הרגע ואת המקום שאנחנו חיים בו. היא הצליחה לזקק את המציאות שלנו והפכה אותה לאמירות מאוד בוטות וישירות. היא זיקקה את ההוויה שלנו, הורידה את הרעשים, הגיעה מהר מאוד למהות. אבל להקה בלי זו שנשארת עומדת והיא זו ששמה אצבע בסכר, תאבד מיוקרתה ומכוחה, מהמשמעות שלה עבור שדה הייצור התרבותי, ומכוחה להניע דינמיקות של מחשבה ושל פרקטיקה, נשלטת על ידי הערצה, פנטזייה על דגם איקוני. והנבואה קודרת-לבאוש אין תחליף.