:״הברבור והסרסור״ מאת הלל קוגן

מזל שיש הלל קוגן, המצוטט והמצטט הגדול בתוך עולם המחול הישראלי. המבקש לעשות אמנות אבל, כמו בדרך אגב, מייצר חתיכת חיים.

אחרי הסולו ״פולחן האביב״ והדואט החד והנפלא ״אוהבים ערבים״ שהיה יריית הפתיחה לטרילוגיית דואטים, נאספו לקוגן בהדרגה זכויות רבות הכוללות חפירת מנהרות שממוטטות חזיתות מזויפות ומציירות באומץ גופים ופנים כהווייתם. ועכשיו הגיע זמנו של הדואט השני בטרילוגיה ״הברבור והסרסור״ בו מבקש קוגן לחשוף את המיניות, הפתיינות והמציצנות המסתתרות תחת ההילה האמנותית האסתטית של המחול. הרקדן ההומו המתבגר בן ה-43 שהוא אל מול הרקדנית הברבורית בת ה-20 שגופה הוא כלי צייתני, בלרינה קלאסית שהיא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לאופן שבו אפשר להחדיר מרות כוחנית וידע טכני לתוך הגוף האנושי. כשהסמליות המסורתית הטעונה של הבלרינה, שהיא הקורבן המושלם. והסרסור? לפעמים הוא קוגן ולפעמים הוא אנחנו, אלה שהמבט שלנו משמר ומקדש את הדימוי הברבורי של הרקדנית-הקהל.

ההליכה, שהיא אולי המחווה הבסיסית ביותר של ההומו ספיינס, עברה שינוי אלים בשתי דרכים מוכרות: ראשית, הרגליים פונות החוצה במקום קדימה; ושנית, האיזון בין העקב לבהונות נדחה ומוחלף ב“פוינט". באמצעות עיוות בכפות הרגלים של הרקדניות מייצרים ומשיגים את הנשגב. אפילו בתחילת המאה העשרים טענו עדיין המבקרים הצרפתים שהרקדנים הם מכונות חיות ונושמות לייצור יופי. וקוגן מבקש לחתור כאן מעבר למטאפורה המכניסטית הזו, דואג שלא נלך אל שולל אחר הטוהר והתמימות של הבלרינה זו שכשבן זוגה מניף אותה בחן, מאותתת כי גופה השברירי מוגש כקורבן אולטימטיבי לעינו הריבונית של הצופה הזחוח. משחררים אנחה של התפעמות מול אגם שלם של ברבורים.

ב“הברבור והסרסור" לכאורה דבר לא עשוי עד הסוף, המבנה חמקמק, אבל המעבר בין גווני השחור והלבן עוזרים לשמור את מה שמופרך ומפורק יציב. והכל קדחתני- באמצע פעילות, מזמין לפעילות משלימה, או שהוא יותר מדי. העודפות ההיפר־אקטיבית והיצירתיות המתלהבת והמטורללת הזאת, יש בהן ממד של ביקורת אלגנטית, מצחיקה מאוד, על המחול כאמנות גבוהה, מקצוענית, מיומנת. ואין כמו ברבורים לאחוז בדימוי דקורטיבי לבן וטהור, אלה שבזוג הם שיא רומנטי- ראשיהם וצווארם הסמוכים זה לזה יוצרים יחד צורה של לב שלם.

והעבודה מתחילה מרוח נעוריה של הברבורה הקודחת-כרמל בן אשר, בפרולוג שלא מפסיק לקטר על המחול, על הוויתה כרקדנית, על היפה, על התכלית, כשהיא אינה מתמקדת בפרט זה או אחר אלא נעה על גבי המכלול כבודקת, משוועת למשהו.

אחר כך הם יהיו שני ברבורים, שחור ולבן באינסוף מנחים ומחוות של הנפת זרועות, ואז אישה וגבר, ברבור צחור מול ראפר עוטה קפוצ׳ון שחור שבטנת המכנסיים שלו בחוץ והוא מהלל את מושא תשוקתו. אחר כך הם שוב יתחלפו, גווני השחור והלבן שלהם יתמוססו זה אל תוך זה. היא תנסה להשמיע קול אורגת את עצמה מחדש חפה מהרומנטיזציה של המיתוס. והוא עוד ינסה ללהג על טבען של נשים אוחז בקלישאות בעוד שיר ראפ.

בסצינת הסיום לצלילי הברבור הגווע מתוך קרנבל החיות של קמיל סן סנס, יתחלפו היוצרות וקוגן יהפוך לברבור הענוג המרפרף בזרועות, לא עוד העדינות המעומתת עם גסות, השבריריות אל מול הברוטליות, מלאכת החישוף בשלה, מחסלת ומפרקת את הפנים עד שאור גדול בוקע מבעד לקיר שכבר איננו. החיתול למבוגרים בו הוא לבוש מעצב מציאות מעוררת עצב גדול, והירהורים על כושר ספיגה גבוה.

קוגן חובב הציטוטים עוסק בתגובה על יצירות ולא ביצירות. בלהג, בקשקוש, בריקנות, בשובע, ביומרה ואולי יותר מכול בעיוות המוחלט של מושגי הגבולות והחופש. והוא בהחלט מצליח לחשוף כאן אידאולוגיה, חותר תחת המחשבה ההומניסטית שנפש רהוטה אינה שלמה ללא גוף רהוט. שתנועה מלאת חן היא התגלמות של תבונה וחריפות. ער היטב למהירות שבה התנהגות הופכת למניירה. שבה אמנים שוליים נתלים על אילנות גבוהים. שבה מבלבלים בין השפעה לבין חיקוי. עולם שבו הכוריאוגרף רוצה להיות פילוסוף והפילוסוף מקנא בכוריאוגרף.

מאז ומתמיד היה הטקסט, הבדיוני, דמיוני, תיעודי ותודעתי, חלק מעבודתו של קוגן. ולמרות שנקודת הכובד של העבודות שלו, טמונה בחלק הטקסטואלי שלהן, במעשה פירוק ואריגה מחדש של שורות, מדבר באותה נשימה על סקס, אמנות, פוליטיקה ומשחקי שליטה. הפעם, בניגוד לעבודות קודמות, הטקסט בעיקר מציע ליהטוט אמנותי של משחק לשוני, לא ממש חתרני ולא ממש מלהיב דמיון.

ב״ברבור והסרסור״ קוגן ככוריאוגרף הגיע למקום בטוח ומסוכן, בו הוא יודע להציע לנו הקהל את מה שהוא הכי טוב בו משל ביקורתי-לייט משעשע, הצביון הפארודי שולט מתוך איזו אדנותיות. וגם הבחירה לעשות מחול על עולם המחול זה קצת כמו לעשות סרט על המשפחה שלך, עולם מעניין ומגוון שיש בו מראש גם הרבה פסאדות למוטט, מה שמייצר תחושת סיפוק אוטומטית. כך שלמרות החוויה הכיפית, האפקט עלי אזל הפעם במהירות.