״ככה אנחנו עושים את זה״ מאת קזויו שיונוירי ועודד צדוק:

אנחנו יכולים להמשיך לחיות בכמיהה לאוטופיה, לאהבה רומנטית, או לחירות פנימית שנובעת מהבנת האינסופי. אבל מימוש החירות הוא פרדוקס, והאושר בוודאי לא גורם אושר, אם אנחנו חושבים לרגע על המבנה המתסכל של החיים היפים שלנו- אנחנו ישנים שליש מחיינו, מעבירים 102,200 שעות מול הטלוויזיה, עושים את צרכינו 127,750 פעם, מתקלחים 51,100 פעם, מחליפים בגדים 76,650 פעם, חושבים על כסף 125,520 פעם, ומתים.

אז בשביל מה כל זה? שואלים שיונוירי וצדוק במופע החדש שלהם. כשהם נעים בתוך סינכרון זוגי מסוגנן בין הסירים במטבח וליד האסלה בשירותים. כל ריבוע אור שמופיע על ריצפת הבמה משרטט איזה חדר. והשניים לבושים בבגד בצבע גוף שאברי המין המחוברים אליו בסריגת קרושה, הם כמו איזו הבטחת כזב לחיבור. והכל קורה בהילוך מהיר כמו סרט שמריצים קדימה ואחורה, בתנועות קטנות, חסכוניות מאוד. ואם יש סערת רגשות, היא מתורגמת לתזוזות מינוריות- מצמוצי עיניים, עיוותי שפתיים, מתיחת בהונות ואצבעות. בדייקנות פנומנלית, משקפים כמעט את כל מנעד ביטויי היומיום המוכרים.

הסימביוזה יוצאת הדופן בין שיונוירי לצדוק מקשה להפריד ביניהם והם הופכים למין זוג-על, כמעט כמו אדם וחווה – הזוג הראשון שממנו נגזרו שלל תלאות הזוגיות. רק שכאן זה לא קיום מפוחד אלא קיום מפוקח בתוך מודעות גדולה. כמו בסצינת הסקס הנראית כלקוחה מתוך סרט פורנו. קצב התנוחות המתחלף במהירות הבזק מזכיר את הזיפזוף בטלוויזיה כשאנחנו נלאים או משתעממים. אש האהבה התקררה מזמן, והיא מוגשת בגרסת דיאט צוננת.

דווקא רגע הדיבור באמצע המנסה להחזיר אותנו למרחב הציבורי הפוליטי, בנסיון למשמע, פוגם באורגניות. מה זה חשוב כמה עולה מצבה, ואיך עדיף למות ולמען מה, אם המוות משחרר מעולו של כל זה.

העבודה הנפלאה הזו מצליחה לפצוע את הזוגיות ואת המעטה הסכריני של חיים עם משמעות. ומה שמתבקש מאתנו הוא לפתוח עיניים אוזניים, לב וידיים למתרחש לנו – לפעול ולהגיב.