״לחם ושעשועים״ מאת ניב שינפלד ואורן לאור

בואו נודה בכך, את האיכות האמנותית הגבוהה אנו נוטים לייחס דווקא לאמנות המישירה מבט אל הכאוב והאפל. ׳אמנות שמחה לעם שמח׳ שהיתה התפיסה של אסכולת הציור של סייֶנה מימי הרנסנס האיטלקי המוקדם היא פראזה רומנטית, ואיך נאמר, עבורנו, אמנות ואושר אינם זיווג מבוקש. כמעט כולנו מבכרים לאין שיעור את רוח הקטסטרופה הנחה על יצירות, על פני הנועם האסתטי הקליל. ומלנכוליה, היא הזמנה פלאית-כמעט לשיגוב המצב הקיומי הבנאלי. תודה ששאלתם.

ב״לחם ושעשועים״ שינפלד ולאור השאירו מאחור את העיסוק הפסיכולוגי והפנו את מירב תשומת הלב לעבודת היצירה עצמה על כל מרכיביה, חושפים את סדר היום העקרוני שמאחורי החיים היצירתיים. ביחד עם שלושה רקדנים צעירים, הם מתבוננים בשיקולים החודרים לתהליך היצירה של האמן. מעלים על הבמה הבוהקת, ״עבודה בתהליך״ כשהם שניהם יושבים בצד וזורקים הערות לרקדנים, מאירים הארות ומוסיפים תובנות, מחברים ומלמדים אותם את אמנות הפוליטיקלי קורקט, מעלים בדיחות מרות על היסודות החומריים והאינטלקטואליים שמהם נעשית אמנות, מקנים להם תודעה כדי לשרוד בשדה. 

מזהירים מהרמת היד והנפתה מעלה בכף יד פתוחה כדי לא להחשד ב׳מֹעַל יד׳- סמל ניאו-נאצי מובהק. מונעים מהרקדנים לרקוד מחול דרווישי או חלילה דבקה שבמקורה היא מחול הפונה אל כוחות האדמה באמצעות רקיעותיו. מוחקים את המילים בערבית המצטרפות לריקוד הספונטני העממי, כדי לא להדגים בטעות את הזיקה בין שתי השפות השמיות, או את ההתאזרחות של המילים בערבית בתוך העברית, מיישרים קו עם שרת התרבות האוסרת על שימוש בשפה הערבית או מתנגדת לעירום במופעים בטענה שהוא ״פוגע בערכים הבסיסיים של הציבור הישראלי ושל מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית“.

ולהבדיל מהאווירה והתנאים הקיימים בסטודיו, בעבודה על הבמה אפשר לגלות דברים שהם כביכול לא ראו קודם, הזדמנות לביסוס שליטה בתהליך, לרפלקסיה, לבדיקה עצמית. שוב ושוב בונים שינפלד ולאור מרחב אוטופי כדי להציע את חיסולו המיידי. משרטטים את קו המשווה של העבודה, את הפזמון החוזר שלה, בלהיט הדביק משנות השישים של  פיל פיליפס, ״Sea Of Love״, משירי האהבה הגדולים של כל הזמנים. הלהיט מעלה בפנינו כל פעם מחדש את מה שהאמנות אולי צריכה היום כדי לשרוד: רומנטיקה, קצב איטי, מוזיקה קליטה, לחן מעניין, וים של אהבה תמימה ופוריטנית. נוטפת דבש. אבל אם בשמיעה ראשונה נדמה שהרקדנים מבצעים באופן כמעט אילוסטריטיבי את המשפט התנועתי לצלילי שיר פופ קטן-גדול, על גבול התמימות, בשמיעה שנייה ושלישית וחמישית, אחרי הפתיחה המתקתקה, השורות "האם את זוכרת את היום שבו נפגשנו? זה היום שבו ידעתי כי תהפכי לחיית המחמד שלי". הן חתרניות והכי רחוקות מעולם הפוליטיקלי קורקט, יוצרות מיסוך וחזות של תפקוד נאות.

ויש רגעים שהכוריאוגרפיה מושוות לפעולת התעללות. כך מוצגות שתי מערכות תודעה במרחב הבמה האחת מענישה ואילו השנייה מסרבת להיענש. או שאין להם ׳כבוד׳ או שיש להם תודעה של פועלי־אמנות, כך או כך הרקדנים מקבלים את גורלם בהכנעה פעלתנית וממשיכים לנוע. נכנעים לשפורפרות של צבע דם המעלות אפקט זול בחזקה לצורך הדמיית אירוע, כשהרקדנים הורגים את עצמם שוב ושוב במיתות שונות. מערטלים את כל הברוטאליות והטינופת השוכנות בתחתית החברה, וכמעט נכנעים לדרישת הכוריאוגרפים לנקות אחריהם את הליכלוך המוסרי עם סמרטוט רטוב.

היתרון הגדול של העבודה הוא שהכאב והתיסכול העצום, אינם מבשילים לזעם, שכן כל מעשיהם כרוכים באיכול־עצמי, באקטים מלאי תקווה ואמונה ובה בעת מחסלי־עצמם ואמנותם באורח פטאלי. וזה העניין המרכזי- תחת הציוויים הקטגוריים בוקע יחס כפול אל האמנות. האמנות מסמנת אפשרות של היחלצות מגורל ובה־בעת היא שפת האדון. לא סתם ״לחם ושעשועים״ – זה כל מה שנדרש לפני 2,000 שנה בכדי למנוע מההמון להתעסק בפוליטיקה בתקופה הרומית. 

הביטוי "לחם ושעשועים" הוא תרגום לא מדויק מלטינית: panem et circenses, מילולית: לחם ומשחקי קרקס. הביטוי לקוח מתוך מחזה של הסאטיריקן הרומי יובנליס: "עתה שאין איש קונה את זכות-ההצבעה שלנו, השליך הקהל מאחריו את דאגותיו; אותם האנשים שהיו ממנים מפקדים, קונסולים, לגיונות וכל השאר, אינם עוסקים בזאת עתה – רק בשניים ישימו מעיינם: לחם ושעשועים“. ואכן בשנים האחרונות עיריות נוטות לספק להמוני בית ישראל לחם ושעשועים, במסגרת אירועי חוצות, כדי לטמטם מוחנו במקום להעשירו. אין קוים אדומים ביצירה, כל עוד היא עומדת בדרישות החוק.

״לחם ושעשועים״ לא בהכרח הולכת בגדולות, אבל היא בהחלט מהנה ויוצרת סדק בתובנות קיימות. זו עבודה שמצליחה ליצור אמנות שמראה את פרוטרוט התלאות, נשענת על צו השעה, על תקדימי היסטוריה של מדוכאים, בלי להפוך את עורה. החומרים המונחים כמות שהם, צוברים איכות לירית, נהפכים לסמלים לתרבות קטועה ושבורה, שהפתרון היחיד שלה הוא להפוך לאומה של זומבים- תוצר ישיר של עולם אמנות שלא עוד מונע על ידי מגמות, אסכולות, ריאקציות וסינתזות פנים־אמנותיות. 

עקרון ההתגברות העצמית, תמצית "האדם העליון", נתמך על ידי כושר הצחוק העצמי. כתב ניטשה ״אנו זקוקים לכל אמנות הוללת, מרחפת, מרקדת, מלגלגת, ילדותית ומאושרת, על מנת שלא נאבד חירות זו שמעל פני הדברים…“ אז זה הזמן ל״לחם ושעשועים״-אמנות שנעשת על פי נוסחה פשוטה, מצמצמת ומהותנית. כי ״אנחנו מוכרחים לשמוח מפעם לפעם על אווילותנו, על מנת שנוכל להיות שמחים על חוכמתנו!״