״תעתוע״ מאת רמי באר ולהקת המחול הקיבוצית

ב״תעתוע״, היצירה החדשה של רמי באר ללהקת המחול הקיבוצית, הכל מתנהל בנמרצות סטרואידית, בכוריאוגרפיית תנועות בקצב מוגבר, היפראקטיבי, דימוי רודף דימוי, עד שהתחושה היא שהרקדנים נהפכו לפס ייצור שהועצם עד שאיבד את תוחלתו. וההתרוממות הרוחנית שאליה שאף באר ומקבלת כאן תפנית עמלנית, שולחת אותנו לתקרת החלל, במקום שנשלח את עינינו אל השמים, להשלים קו דמיוני אל הנצח. 

ונדמה שמה שעומד בבסיס העבודה הוא לא רק הטקסט אלא משהו מהמבנה של המחזה שכתב חנוך לוין בתחילת שנות התשעים ״ההולכים בחושך״. ההצגה הכי מופשטת שלו המתרחשת בתוך תודעת היוצר, או המוח, או איך שלא נקרא למקום שבו נולדת היצירה. כששלוש קבוצות עיקריות משוטטות בתוכו בשעה שהוא מנסה לכתוב מחזה, ושלושתן על הבמה. הקבוצה הראשונה מורכבת משלישיית גיבורים שיוצאים למסע לילי מהבית ובחזרה אפופים ציפיות למה שלא ישיגו לעולם: ההולך, המחכה, החומק. שאולי מתגלמים כאן בטריו של שלוש רקדניות. הקבוצה השנייה היא זו של המחשבות שמלוות בסמליה של קרעי מחשבות, ולבסוף – חבורת המתים שלו. כשמי שמשוטט ביניהם היא דמותו של המספר. כאן זהו הרקדן אילייה ניקורוב הלבוש בז'קט צהוב גדול למידותיו, מכנסי ברמודה, עניבה אדומה וגרביים אדומים לרגליו. קלישאה קומית של איש מכירות האוחז מזוודה ישנה. 

והוא פורץ לבמה נושא את המזוודה. הוא מביט ברגליו, במזוודה, בשמים, שוב ברגליו, כשהמונולוג של לוין מושמע ברקע: ״תחילה יש העניין הזה \ שעומדים על כפות הרגלים ולא נופלים; \ ומוזר שפיסת רגל צרה כל כך מהווה בסיס. \ ואחר כך יש העניין המוזר שמזוודה, \ שקופסה עם ידית ובתוכה שמים דברים לדרך. \ איזו דרך ואילו דברים – זו שאלה, אבל נפרדת. \ ואחר כך יש העניין המוזר שלַילה, \ וחושך, ולא רואים, ולכן גם לא יודעים. \ והצירוף הזה של רגלים, מזוודה ולילה – \ מוזר מאד. הכל כל כך מוזר. \ כאילו היה קשר בין הדברים, ונפרם״. 

ואכן, נדמה כאילו היה קשר בין הדברים. ונדמה שבאר הנתלה בלוין, זורק כאן שלל כדורים לאוויר בבת אחת. המון רעיונות ומראות. כל אחד מהצופים מוזמן להבין את העבודה מבעד לכדור שאחרי מעופו עקב. מבקש לצלול בכל סצנה אל זיכרון תרבותי משותף כדי ליצור דימויים מזוהים. והרקדנים המצויינים יוצרים אלמנטים גיאומטריים כוחניים החולשים על מרחב הבמה, ומשקפים את התרבות המודרניסטית ואת הסדר הגברי המוכר. נפרדים ושבים במחוות אנושיות שונות בפרדוקס של חגיגה ואבל, ויוצרים ספק מצעד בקרנבל, ספק תהלוכת מחאה או שמא שיירה אינסופית של פליטים ומהגרים. שוב ושוב דמויות חולפות כצל, בפתחים הנגלים באחורי הקלעים, מעלות מחשבות על מקומו של האינדיבידואל. שוב הצטרפות הדרגתית וסדורה של הרקדנים חוזרת לאוניסונו, פועלת במאמץ משותף ובתיאום מושלם כגוף יחיד להשגתה של מטרה כלשהי, אבסורדית וחסרת תוחלת ככל שתהיה.יוצרת סיטואציות מלאכותיות ויזומות, ומעצבת עולם בועתי, מעין 'מעבדה' המבודדת פעולה אחת ומרחיבה אותה לכדי משמעות אקזיסטנציאליסטית, בעלת עוצמה ויזואלית. עובד על קלישאות אוטומטיות של אותו דבר, מזכיר לנו שוב ושוב שהחברה הישראלית בנויה על הקבוצה, הכיתה, הגדוד. 

ומידי פעם יושמע הפזמון מהסינגל "נפלא פה“, מתוך אלבום הבכורה המופתי של להקת "הבילויים" שיצא בשנת 2003, יוצר כל פעם מחדש קו משווה אירוני פשטני. וצופר ידני, הפועל בעזרת מנואלה, יפיק את אותם צלילי אזעקה עולים ויורדים המוכרים לנו כל כך. ואם עוד לא הבנו יושמע ממולמל שיר בשפה הערבית, וזרקור מסנוור יופנה לקהל כחזרה נחוצה לאיום. 

בסוף, הלינולאום השחור יתחלף ללבן, וכשהקלעים יחשפו, ויתגלה מסך קטן-תמונת שממה,ינסה באר לעמת עבר ועתיד, חללים שונים, מתים שאינם מכירים זה את זה, אבל מביאים עמם את האין־זמן ואת האין־חלל אל הבמה. אבל למרות הנסיון האחרון, נודה בעיקר על בלימתה של האנרגיה המתפרצת, כדי לעמוד לרגע בקצה המאורעות, במישור בו אפשר לתעות.

נקודת התורפה של העבודה ״תעתוע״ היא שהיא היתה אמורה להתקיים לפני כשני עשורים, כעת הרלוונטיות, ההתמקדות בתפיסה לא אמיתית של המציאות, הטעיה, הפכפכות, מקסם שווא, שחור או לבן כדברי ההסבר המצורפים לתכניית הערב, דורשים אמירה פוליטית חריפה. כעת כשהסוגיה הלאומית שפעם היתה מובהקת ומיידית נטמעת בזו המעמדית-חברתית, היא כבר זקוקה להנמקה יתרה. 

״תעתוע״ היא מין סיכום קאמרי מתוזמר היטב של סוגיה פוליטית, וכמו תמיד אצל באר היא אפקטיבית מבחינה חזותית, ואגרסיבית. אין בה סוג אנרגיה שנבנית בתהליך, תובנות שנשתלות, זה מתח, זה גירוי, זה עינוג, והתחושה היא שאנחנו ניזונים באופן פסיבי. הסך הכל יוצר מופע  של זריקת כדורים נלהבת באוויר, להטוטנות המשחזרת את הג'סטה הפועלית הכוריאוגרפית אבל בלי מוצר.