"אבק" של ענבל פינטו ואבשלום פולק

ענבל פינטו ואבשלום פולק הם ה'שאנל' של עולם המחול הישראלי. העבודות שלהם הם תמיד 'הוט קוטור'- תפירה עילית, והן עשויות מחומרים משובחים ותפורות בשימת לב מרבית ומתוך התייחסות מדוקדקת לכל הפרטים הכי קטנים.

ויש תחושה חזקה שהיצירות שלהן בנוייות משכבות של ידע ורפרנס. הנה כאן, בשכבות הארכיאולוגיות של "אבק", יש שיר של המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה על גרגר חול, ודמות לבושת שחורים שנראית כמו דמותו של המוות מתוך 'החותם השביעי' של אינגמר ברגמן. וכשרואים את הכיתה הפינטו- פולקית אי אפשר שלא לראות את 'הכיתה המתה' של הבמאי הפולני תדאוש קנטור- יצירה מיתולוגית שספסלי הלימודים בה הם סד והבובות של ילדים-מבוגרים מותירות תחושת חלל אפל כל כך, עד שהשאלה היא לא כיצד להמשיך אלא האם להמשיך.

"אבק" שהשפה האמנותית שלו שואבת מעולם המחול ומעולם התיאטרון גם יחד, נפתח בסרט אנימציה מצויר ביד שמוקרן על מגילת נייר ענקית אותה אוחזים שני תלמידים העומדים על כסאות. זוג עיניים בתקריב מגלה לנו ארץ מוצפת כמו אחרי מבול. הכל נשטף- כסאות ושולחנות צפים על גבם, עצים ודפים מה שמשאיר לנו חדר כיתה אחד יבש. ונדמה שהכיתה הזו נותרה כלואה בתוך עולם אפל ונטול זמן. והדמויות המהלכות בה מודעות לחוסר יכולתן לשלוט בעולמן, להיותן נתונות לשבט הגורל, לשרירות לב הקיום. ותנועת הרקדנים דומה לתנועתן של בובות, מריונטות, משוחררות מכוח הכובד ופטורות מן המודעות העצמית. נעות במין פשטות של חומר דומם, נוזלות באופן חולמני, מתפרקות ומורכבות מחדש, נעות באיזה רצף מקולקל, א-היררכי, קסום ומקרטע בכוונה.

ויש כאן דמויות ושברי עלילה, והרצף אינו סיבתי אבל גם אינו מופשט לגמרי. ופינטו ופולק שוב נזהרים מלהיגרר אל תוך הרגש מסננים אותו שוב ושוב דרך הפילטרים העיצוביים שלא יפגע בכמוסת העולם ההרמטית שיצרו. נדמה לי שפינטו ופולק מוקסמים מן האפשרויות הכוראוגרפיות-תיאטרוניות שלהם ליצור אשלייה. וחבל כי הדמיון, יפה ככל שיהיה, מכיר לנו בעיקר את מה שמחוץ לנו ולא את פנימיותינו. ולעיתים אני מצטערת, בעיקר בשביל עצמי, שהם חוששים אפילו לרגע, להתפקח.