"אחרית" מאת יורם כרמי ובביצוע להקת המחול פרסקו

העבודה ״אחרית״ מאת הכוריאוגרף הותיק יורם כרמי, ספוגה בידיעה שהסוף קרוב ומתקרב בצעדי ענק, אך לא פחות מכך יש בה כמעט אי-רצון לשנות משהו ממהלך הדברים. יחד עם זאת אפילו הדבר המהיר ביותר בדרכו אל סופו נמצא בתוך שהות, ניצת ונדלק ומבליח ונוצץ וזורח עוד לפני שהוא דועך וכבה ונושר כאוד עשן אל החושך. 

והסוף הוא המצאה כמובן. יצירה של התודעה. לדברים עצמם, כמו לזמן, אין סוף וגם התחלה אין להם. רק תמורות. אבל התודעה היא הרואה והיא הרוקמת את הדברים בתוך עלילות. וב״אחרית״ הסוף לכאורה ידוע מראש, נשמע עוד לפני שהוא נראה, פס הקול מציף את כניסת הקהל בצליל רוחות עזות המבשרות רע, הנחרדות לרגעים בהד קולות נפץ. האסון קרב. וכשהמסך נפתח, בדמדומי האור על הבמה נחשפים שמונת הרקדנים עטויים בלויי סחבות, שכובים על הריצפה על צידם, הברכיים כפופות כמעט צמודות אל בית החזה. עכשיו כדי להיוושע עליהם לצאת לדרכים, על קווי המתאר של מה שפעם היה. משתרעים על הריצפה או יוצאים ונכנסים דרך וילון עשוי רצועות עבות אטומות או נעים בקבוצות קטנות בקטעי אוניסונו רק גברים ואז רק נשים, באסתטיזציה של ההיות-ביחד יוצרים הלך רוח. ולרגעים הם מרהיבים בסולו-שם הסיכוי, שם החופש, זה המקום שבו שום-אדם יכול להפוך לאדם שלם, ולמעלה מזה. 

ומשם ואילך הזרם חג סביב הסוף כמים סביב החור בכיור, כדי להצדיק את אותה "פנטזיה דיסטופית אך פיוטית שכל כולה מציאות אמיתית“. הנה הם אוחזים ידיים אל מול איזה אופק, רוכנים ומשתחלים בין הרגליים לחפש חום ולרגע נכרכים זה בזה. מרחפים בידיים פרושות לצדדים, מתגבהים ונוחתים. נרעדים ורוטטים באקספרסיביות. לרגעים הם נקלעים לתוך מפגשים בין-אישיים, כל אחת ואחד מהם מסמנים אפשרות לקירבה, לדמיון, אך גם לנתק והיפרדות. ברגע אחר הם נעים בטור אחד ארוך כמו מחוגי שעון שבמרכזו רקדנית אחת משמשת כציר מושיטה יד אל השמים כמו מושכת מתוכם חוט, כדי להיגמל מן הארצי. אבל אין באמת מנוס מן הסיפור. התודעה כבולה לחייה. 

בעבודה ״אחרית״, למרות הנושא המאתגר והטעון מראש, הכל ברור, קבוע, מוצג לראווה, נותן לנו תחושה שכבר פעם ראינו את כל זה. וכרמי עושה כאן שימוש ביד מלטפת של הומניזם, מוציא את עבודתו מההקשר המקומי שלה ונוטע אותה בהקשר אחר, שהוא למעשה העדר־ההקשר של האמנות הגלובלית. משתמש בחומרים מוכרים ומובנים בקלות ובמהירות. אבל המוכרוּת לעייפה איננה רק פגם של העבודה, היא גם חלק מאסטרטגיית הפעולה של כרמי המחזיר אותנו תמיד לחיקו הנעים והמבוית של המחול. 

העבודות של כרמי תמיד מאוד פילוסופיות, וכמעט אפשר לומר שכולן הן כל מיני וריאציות על המלה ’חיים'. אבל כרמי רואה עולמות מז'וריים, לא את העולמות שמחברים בין העולמות המז'וריים, את עצם בניית המשמעות. ובמובן זה מה שחסר ל״אחרית״ הוא להעריך מחדש את כל הערכים, את אותם הקשרים ומכניזמים חבויים שיוציאו את העבודה מהעמדה האנכרוניסטית, ואת כרמי מאזור הנוחות שלו, מתמצת את השפה שלו לנראות שבוי לעולם בצורה, כדי שהזמן הפנימי של היצירה- אותו מרחב תודעתי נפשי- יתקיים בה.