בלט דורטמונד

אל שלוש היצירות שעלו בערב של בלט דורטמונד, שהגיע לכאן באיחור של שנתיים בעקבות הקורונה, מוטב להתייחס ללא הכרזות גדולות ובלי תזות וגיבוי תיאורטי נפוח כדי להדגים קשרים וזיקה, אלה פשוט שלוש עבודות של כוריאוגרפים מהחשובים הפועלים כיום בעולם, וזה די והותר. 

העבודה שפתחה את הערב ״הריגוש המְסַחרֵר שבדיוק״ מאת וויליאם פורסיית‘, אותה יצר ב- 1996 עבור בלט פרנקפורט, היא מעין מחווה ליוצרים הגדולים של הבלט הקלאסי – ג'ורג' בלנשיין ומריוס פטיפה. פורסיית׳ מנצל את הדופק הממריץ של הסימפוניה מס' 9 בדו מז'ור, מאת פרנץ שוברט, הידועה גם כסימפוניה האחרונה ששוברט השלים, ליצירה תוססת, מלאת־חיים, קצבית וסוחפת.

פורסיית', שגוף עבודתו האמנותית מבוסס על יכולתו לדמיין מחדש את עקרונות הבלט הקלאסי, מנסה ביצירה הקצרה לבצע ארגון מחדש של לקסיקון הבלט הקלאסי, כשהרקדנים מבצעים צעדים ומחוות מוכרים כולל אינטראקציות מסורתיות בין הבלרינות לעמיתיהן הגברים, תוך שינויי כיוון, מוזיקליות ואיכות, ובעיקר תוך שימוש בתחביר יוצא דופן אשר יוצר חיבורים בלתי שגרתיים. היצירה עוברת ללא הפוגה דרך סדרה של סולואים, דואטים, שלישיות, קונסטלציות מרתקות, קו אלכסוני שולט בגיאומטריה האדריכלית שנוצרת בחלל, בזמן שהתנועות מחלחלות באנרגיה ובמרץ, בשובבות, והמהירות, בהירות הביצוע ועבודת הרגליים המבריקה הם מרכיבי המפתח. הכוריאוגרפיה של הריגוש המסחרר כופה על חמשת הרקדנים (שלוש נשים ושני גברים) וירטואוזיות עם טכניקה מהמעלה הראשונה ביחד עם סיבולת, אבל הרקדנים של בלט דורטמונד היו רחוקים מלהציע ביצוע נקי שיהפוך את הביצוע הטכני למפגן של גאונות, לאחת עשרה דקות אלגנטיות של מצוינות מלהיבה. ונדמה לי שגם פורסיית׳ שלא פעם אמר בראיונות איתו שהתנועה ביצירות שלו מהירה מכדי שהתודעה תהיה מעורבת בה, לא היה מתרווח לאחור לאור הקושי הניכר בביצוע שלא הצליח להשטיח את המימד האישי, כדי שהרקדנים יצליחו לקבוע נוכחות רק כאשר הם נעים במהירויות עצומות תוך שינויי כיוון מפתיעים.  חסר היה אותו דיוק שמעניק תחושה של שלמות אופורית לרקדנים ולקהל.

העבודה השנייה ״קקטוסים״ מאת הכוריאוגרף והרקדן השוודי המצליח אלכסנדר אקמן, נולדה כתגובת למה שהוא ראה כביקורת לא הוגנת על יצירתו מצד מבקרי מחול מסוימים. העבודה שנוצרה ב-2010 עבור להקת המחול ההולנדית NDT2, נפתחת  כאשר שישה עשר רקדנים רוקדים על פודיומים גדולים ונמוכים, בעוד רביעיית מיתרים מנגנת בעומק הבמה את בטהובן. ברקע נשמע קולו של קריין שמעניק פרשנות אירונית למתרחש על הבמה. והרקדנים שעל ראשיהם מתנוססות שחורות ספוגות אבקה לבנה, מייצרים ענן קטן כל פעם שהם טופחים עליהן. כורעים על ברכיהם הם נראים לרגע כמו נזירים טיבטיים בתוך טקס דתי או טרוגלודיטים שוכני מערות פרהיסטוריים עם התנהגות פרועה. עוברים מפודיום אחד לשני יוצרים דואטים מהירים מסונכרנים, רצים באוניסונו לכיוון אחד ואז משנים כיוון. עד סצינת הסיום בה כל רקדן צועד לקדמת הבמה אוחז בידיו קקטוס. והמלל מלווה כמעט את היצירה כולה ונשמע כמו מבקר שמדבר אל עצמו בזמן שהוא מתלבט באילו ניסוחים להשתמש כדי לכתוב את הביקורת שלו: "מה אנחנו רואים?" "מה ייזכר? ”מה העין המיומנת יכולה לראות" וגם "האם זה הסוף? כן אני חושב שזה הסוף, זה חייב להיות הסוף, כן זה הסוף”.

המונוכרומטיות של העבודה, על הטווח שבין אפור בהיר לשחור, תובעת התבוננות קפדנית, אפילו חקרנית. אבל הטקסט לא מפסיק ליצור היפוך מכוון של תשומת הלב סביב נושא הביקורת עד שבשלב מסויים זה מרגיש כמו התפלפלות תפלה שהופכת את העבודה לדידקטית: התכוונותה כמעט מובנת מאליה. וחבל כי היכולת של אקמן לשנות את המרחב הפיזי של החלל יוצר הצטברות מסיבית של אפתיה כלפי הדימויים שנוצרים על הבמה, הוא ספק מגחיך ספק מרומם אותם – ובוודאי מאיר את שאלת כוחם של דימויים בכלל. מצליח ליצור מרחב היראות והישמעות גם בהיבט הפורמליסטי, גם בחזון האסתטי וגם בהיבט ההגותי בו נמצא ניסוח למה שאיננו ויזואלי, ועם זאת שייך למחול.

את הערב חתמה העבודה ״פולחן האביב״ מאת הכוריאוגרף והרקדן הרומני אדוארד קלוג. הגרסה של קלוג שעלתה בבכורה עם הבלט הלאומי הסלובני ב-2012, מצטרפת לכ-200 גרסאות שונות שיצרו כוריאוגרפים שונים מאז הציג אותה בלט רוס לראשונה בפריז ב–1913, בכוריאוגרפיה של ניז‘ינסקי. במקרה של קלוג מדובר בשילוב מנצח של כוריאוגרף מבריק שהאמירה והביצוע, התיאוריה והפרקטיקה אצלו, שווים באיכותם ובחשיבות שהוא נותן להם על הבמה. להפוך את האמורפי לנגיש ופשוט לספר סיפור. מתנדנד בין חום למכניות המדויקת שמשרה קור, בין שכלתנות לאמוציות, בין חדות קופצנית לתנועות רחבות ונדיבות. הגרסה של קלוג נשארת נאמנה למבנה המוזיקלי ולנרטיב, המבוסס על אגדה מהתקופה הפרה-נוצרית הפגאנית, המספרת על טקס הקרבת בתולה כדי להגביר את פוריות האדמה. הרקדנים כולם לבושים בגד בצבע גוף והצמות הקלועות של הרקדניות יחד עם העיגולים האדומים על הלחיים הופכים באופן משכנע כל אחת לדמות יותר ילדית, כמו גם יוצרים מחווה ברורה לסמלים שהשתמשה בהם הכוריאוגרפיה של ניז׳ינסקי. 

והאוויר המלא חלקיקי אבק לבן מחזיר אותנו אל ראשית הזמן, שנים עשר הרקדנים נעים בדבוקה בשתי שורות, ואז מחליפים אט אט מקומות כמו פיונים באיזה משחק לוח. בהמשך כולם נדחקים לתוך תנועה חופשייה ותוססת, הגברים תופסים את הנשים כשהן נופלות לאחור, והבמה מוצפת לפתע בארבעה סילוני מים מלמעלה שמכבים את כולם. מראים לרגע את הפוטנציאל שיש באנושות לפרוח. והמים מאפשרים לרקדנים להשתובב בתוכם, מתיזים ומחליקים. הגברים דוחפים ומושכים את הנשים, ושולחים אותן לגלוש על פני הבמה משל היו עופות מים חינניים. ולמרות היופי האסתטיקה הבימתית יוצרת אילוץ כבד, מאיטה את הכוריאוגרפיה, התנועות חוזרות על עצמן שוב ושוב ולא מאפשרות לקלוג להבעיר את היצר ואולי לומר משהו על מהות החיים ועל התשוקה שחזקה יותר מהכל.

בלט דורטמונד מציע אשליה ממוזגת בלי כאבי ראש וסכנת התייבשות. אבל כשיוצאים, רגע אחרי מכת היופי, השיכחה אורבת.