הלהקה ההולנדית "אִינְטְרוֹדָאנְס" | Introdans

אחרי הצפייה ב"אִינְטְרוֹדָאנְס" אני שואלת את עצמי אם איבדתי את היכולת שלי להתפעם ממחול קל, כזה הבנוי על שטף, על הקולח, על אישיותם של רקדנים, על הכריזמה, מחול שהתנועה בו היא כל כולה הרמוניה. מחול שעובד על ניגודים של שחור ולבן, של חושך ואור, של תנועה בקדמת הבמה, ובעומק הבמה מאחורי מסך שקוף. והכל נרקד לצלילי יצירתו המפורסמת ביותר של הנדל "משיח", יצירה נשגבת בעלת מימד רוחני וקדושה שגרמה לכוריאוגרף אד וובה להטפל לרעיון הנשגבות ולבנות סביבו את כל הכוריאוגרפיה. גבוה יותר ארוך יותר, מתנפנף יותר, עד שמה שפרץ לבמה נתן תחושה של מוסר השכל ולקח פדגוגי. הללויה! התפתה לעוד סיחרור, הקהל המלוכד, בקלות של מחיאת כף.

ואכן יפה היה אופיה החולף של העבודה, יפים היו אותם רגעים שלא ניסו לשמר משהו אלא נתנו למחול להיווצר בכל רגע ורגע מחדש ולהעלם באחת. הליכה לאחור, עבודת ידיים שכל פעם הציפה מין אנרגיה סוערת מחדש שעמדה בניגוד גמור לעמידה הסטטית של הרקדנים.

החלק השני של התוכנית הרגיש כמו ארוחת טעימות, אבל כזו שעד שאת מזדקפת על הכסא מסוקרנת, מוגש לך הדבר הבא. חמישה קטעים קצרים הוצגו ברצף מתוך רפרטואר הלהקה. כאילו שמישהו בחר להתחיל ישר בסיכום, להתחיל ברטרוספקטיבה. מה שהשאיר אותנו בלי הפתעות מרעישות, סיכומי ביניים או חשבונות נפש. בלי עיקר וטפל, בלי מנצחים ומנוצחים. עד שהכל החל להעלם אל תוך יצירה רצופה, עמוסה, צפופה ובלתי מבוקרת.

ועדייןלעולם לא אשכח אתהסולו "מות הברבור", שהרקדן הנפלא באמת מארק בוג'אנדר, רקד על פי הכוריאוגרפיה של מאורו דה קאנדיה. כאילו היה מדובר ביצור שמימי מעוטר נוצות, לכוד באור, שכל תנועותיו סוללות שביל בבלתי נראה, בנסיון נואש לנצח את הזמן. וסופסוף הגיע הרגע, שנפתח לנו צמצם בעולם, ויכולנו לראות את אורה המתהפך של הנפש.