טטריס מון אמור“- המועדון של גיא ורוני"

העבודה ״טטריס מון אמור״ של גיא ויצמן ורוני חבר, היא רהב אסתטי, מקסם בוהק של השתברויות אור, הדהוד חוזר של צלילים והשתקפויות, תנופה גדולה והתרסקות גדולה לא פחות. כמו חגיגה שהסתיימה רע, קרסה לתוך עצמה, מסוממת ומבוסמת, מרוצה.

וייצמן וחבר, בני זוג לעבודה ובחיים, החלו את דרכם המקצועית באנסמבל בת שבע, ולפני עשרים וחמש שנה יצאו להתנסות מחוץ לישראל. הם רקדו יחד ובנפרד בלהקות שונות באירופה, וב־2002 הקימו בחרונינגן שבהולנד את להקת המחול "המועדון של גיא ורוני“. עכשיו במסגרת ״פסטיבל "תל אביב דאנס״ בסוזן דלל הם מגיעים סופסוף להופיע כאן.

העבודה ״טטריס מון אמור״, הנושאת את שם משחק הלבנים הפופולרי משנות השמונים, היא סאגה ויזואלית ומוזיקלית בשיתוף חברי להקת סלאגוורק דן האג. ומדובר ב׳הו הא׳ אחד גדול, המנוהל כמשחק פורמליסטי בתוך חלל אפקטיבי ואווירתי. וכשצופים בעבודה, מהר מאוד אנחנו מרגישים כמו בתוך מסע מטורלל, בדרמה של הפוזה, בפוזה של המחול, במחול של הדרמה וחוזר חלילה. ואחרי רבע השעה הראשונה, התחושה היא שהבנו הכל: החיים הם כמו משחק טטריס, אנחנו מתמודדים מול לבנים נופלות מנסים לנהל נכון את כל מה שמגיע אלינו, מנסים כמיטב יכולתנו לשרוד עד שהמשחק יסתיים.

והנפח ההפגנתי של העבודה מסגיר היקסמות ילדותית, מתפענחת בקלות, היוצרת תובענות חלולה. מדגימה עוצמה חסרה עיבוד רגשי. ולמרות קדחתנות פני השטח, העבודה מתקבלת כעוסקות בתנופת הזיה סינתטית, במתן צורה לחיזיון חסר מסתורין ותחושת חרדה שבירה ופוצעת. ובתוך הקומפוזיציות הסוערות המחול מטופל כפני שטח בלבד בנוסח פוסטרי, והתחושה היא שאנחנו בתוך המולת קרב גדולה משתוללת בה הצופה ניצב במרכז כמי שנקלע לטווח האש, מסתובב על עומדו בניסיון לקלוט מנין תבוא ההפגזה הבאה. לשווא. כי הפעם, כך נדמה, אין אופן עקיף.

והכל הולך לאיבוד: להקה משולשת שנגניה עצומי עיניים כאילו הם נמצאים באקסטזה, בלרינה כקופיף בתוך כלוב סביבה נעה קוביה מתכת ענקית חסרת פאות ומאחוריה מסתערים הבהובים מסנוורים. גופים רובוטים המחפשים מגע, ועצירות וקטיעות אוניסונו של תנועות בובתיות, ועוויתות על סף ההפרעות הנוירולוגיות, קונפטי שנושר על מי שמוכתרת למלכת יופי, תמונות חלום, תעתועי ראייה ושאר אילוזיות, אלומות פנסים בהתפרעות גיאומטרית, ונסיונות קלושים שכושלים לספר סיפור. בנוסף, האופן שבו העבודה מהדהדת את עבודותיה של הכוריאוגרפית מרלן מונטרו פרייטאס אינו לטובתה.

והאידיאולוגיה המוצהרת היחידה כאן היתה של ההרכב המוזיקלי, שגם מילא תפקיד מרכזי בייצור האסתטיקה והאתיקה של העבודה, וגם התגבש למעגל גברים שמתגברים זה את זה בלי להרפות, יוצרים מחזה של אסתטיקת מחנות ממושטרת. רגע הנגינה על משולש מתכת קטן הצליח להחזיר מבט חי מתוך התפאורה המתה, לוחץ על דוושת המלודרמה בדינדון עד הסוף.

כך או כך, למרות ההשקעה הגדולה התוצאה מבולבלת ולא מדויקת. בין שזהו חיפוש דרך ובין שזו סימולציה של חיפוש דרך, יש תחושה של מיושנות לא נעימה המציגה עצמה כחדשנות, המתמקחת על מקומה כמעודכנת. כאילו חזרנו לפוסט־פאנק והגל החדש של תחילת שנות ה–80, לרפטטיביות, לצליל קר ומכונתי, לריצוד אלקטרוני, לשני צלילים בלבד, עם מרווח דיסוננטי ביניהם של להקת ״הקליק״: ״אינקו אינקו אינקו אינקו אינקו אינקו אינקו אינקו בטור (בטור בטור בטור בטור…).״ ושם כבר היינו. אינקובטור!