להקת אלווין איילי

להקת המחול האמריקאית אלווין איילי פתחה את עונת המחול החדשה של האופרה, והקהל הישראלי קיבל בדיוק את ליטרת הבשר שהוא ציפה לה, מנה ועוד מנה ועוד מנה, עד שלא היתה ברירה אלא לעמוד על הרגליים למחוא כפיים בקצב ולנוע לצלילי שירי גוספל ובלוז כמו קהילה אוונגליסטית בכנס התעוררות, חיה, נושמת, תומכת ואוהדת, כל ביצוע שווה תשואות. 

תוכנית א׳ הציגה את יצירותיו של איילי שכבר נעשו לקלאסיקות, והיא נפתחה ב"יצור הלילה“ שנוצרה ב–1974 כמחווה לדיוק אלינגטון. עבודה במשקל נוצה השלבת מחול מודרני, בלט קלאסי וג‘ז. עבודה משעשעת ומשמחת שיודעת לחזר אחר מחיאות הכפיים. כזו שלא מחייבת את השקיעה וההיטמעות בה, אלא ניתן לעבור דרכה.

את ״זעקה״ מ-1971 הקדיש איילי "לכל הנשים השחורות באשר הן — במיוחד לאימהות שלנו“. את יצירת הסולו הזו הוא יצר עבור ג'ודית ג'יימיסון, בעלת מוטת הזרועות הבלתי נגמרות. רקדנית, מוזה, וסמל של להקתו, שלימים היתה גם המנהלת האמנותית שלה. סולו שהוא טקס התנקות פרטי ומופנם אשר תובע את ההשתקעות בו, ההיסחפות לתוכו, האמונה ביכולתו. ולכן גם ויתור: על שלטונה של התבונה, על הרציונליזם החותך, על השיפוט הביקורתי. הלבן כאן הוא כמו חומר מאלחש הניגר אל החשכה, חסר מידה.

העבודה השלישית שעלתה בערב "הנהר" נוצרה ב–1970 לתיאטרון הבלט האמריקאי, החומר התנועתי בה הרגיש מיושן והיא התקשתה לעמוד במבחן הזמן. בסוף, כמו תמיד, נשלף הקלף המנצח והם ישובו ויסיימו ב״התגלויות״ מ- 1960, אותה יצירת מופת, הגביע הקדוש של איילי, העבודה הכי טובה שיצר אי פעם ודווקא בתחילת דרכו. שום עבודה שעשה מאז לא זכתה להצלחה קרובה אפילו. מדובר בחוויה תיאטרלית הוליסטית המבוססת על זיכרונותיו מטקסס, מתאר את ההיסטוריה של השחורים באמריקה, משרטט נרטיב של יציאה מעבדות לחירות. מבקש לתת קול וצורה לחייהם של האזרחים האפרו-אמריקאים בארצות הברית, בימים שבהם האפלייה הייתה עדיין מעוגנת בחוק. וזו עבודה שכוח החיות בה בסיסי מהמארג הקבוצתי הצפוף בהתחלה, קולקטיב שהדמויות בו נמהלות וקצוות האיברים מציעות ליחיד גאולה דרך איבר יחיד, הזרועות, איבר החוזר על עצמו כשהוא נפתח למוטה ארוכה או נשלח שוב ושוב לשמיים. אורך הגפיים יהפוך את הגוף לפגיע גם בדואט לצלילי השיר "fix me, jesus“, ויהיה גם טריו גברי סוחף וזריז לצלילי "Sinner Man" וסולו יפהפה שמתרחש שפוף קרוב לריצפה לשיר הנושא את השם "I wanna be ready“, היכולת לזקוף בו קומה מוטלת בספק כל פעם מחדש. עבודה שהיא כמו חותמת חום-האקסטזה בהתגלמותה, חדירת הרוח לבשר, ההינתנות לכוח עליון.

ועושה רושם שניהולה האמנותי של הלהקה מצליח במידה חלקית ולא יציבה לשמר את מורשתו של איילי ולנסות לצוות ליצירותיו, שרובן דהו מאד עם השנים, עבודות של יוצרים אחרים, כדי להצית להבה ישנה מחדש. בחודשים שלאחר בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות, חוותה ארצות הברית תקופה של אלימות משטרתית ברוטלית נגד אפריקאים־אמריקאים, שתועדה בעשרות סרטי ווידיאו שהיו לוויראליים, שיא פעילותה של תנועת Black Lives Matter. נדמה היה כי גם באמנות, קו הגזע נמתח עד תומו – והוא מסדיר את אפשרויות היצירה ואופקי המבט משני עבריו, רלוונטי מתמיד.

יש תחושה שהעבודות של איילי נותרות יציבות, מסודרות, מחושבות, יפות לרגעים במובן מרצה, נולדו לתשואות. בצבעיהן העזים, בקוויהן החדים, מוגשות במסירות לעין. גם אם זו עין לבנה המתבוננת בעניין בדמות שחורה, שהוצאה מהקשרה ההיסטורי והועלתה לבמה – המסירות לא נשברת כאן. השאלה הנשאלת היא האם להקה שמייצגת את ההיסטוריה השחורה ומתבחנת על ידי פני הצופה הלבן, מערימה בכך על קו הגזע באמנות האמריקאית, על הפרדותיו המתקשחות? או שאולי היא מציגה פן נוסף של הצופה הלבן המתאווה אל השחור, הפעם כדמות המחול עצמו?זו שאלה שנותרת פתוחה. נדמה לי שלהקת אלווין איילי של 2023 הפכה לסוג של פוסטר למשהו אמיתי שנמצא במקום אחר.