מאת מירב דגן (Bloody Mary) מחורבנת

הדבר הטבעי הזה, הווסת שפוקדת נשים במשך כשבוע בכל חודש במשך עשרות שנים מחייהן, הוא נושא שעדיין מהווה טאבו- דתי, חברתי, פוליטי – דבר שההצנעה יפה לו. עד היום ההלכות מחמירות ביחס לטומאה וטהרה ושמירת נגיעה ומקוואות.  ואמונה שאם אישה מחורבנת נוגעת בפרח הוא נובל, ובצק שנלוש עלול לא לתפוח וקירבה ליין  בזמן התסיסה, מזיקה לו. כשאופני הייצוג של הווסת מנוהלים באופן בלעדי אל מול המבט הגברי ובתיווכו. מפקיעים את החוויה הנשית מתחום הגוף הנשי, מתייחסים אליה בכלים סימבוליים המייעדים אותה לרשות מבטו של הגבר, לשיפוטו ולניהולו, מייצרות עמדה מזוכיסטית כלפי גופן. 

מתחילת שנות השבעים ובמהלך שנות השמונים של המאה העשרים ואילך עסקו אמניות בארה"ב ובאירופה בדם הגוף, ולענייננו, גם בדם הווסת. עיסוקן זה היה חלק משפה חזותית שהתפתחה באותם ימים, ומרכיביה היו קשורים בהפרשות הגוף.  מנעד הפעולות האמנותיות של אמניות שיצרו בהקשר של דם המחזור החודשי היה רחב ומגוון. מהן ציירו או צבעו אובייקטים באמצעות הדם, אחרות יצרו בחומרים הקשורים במחזור הנשי, ויש שהשתמשו בחומרים אחרים כדי לרמז על הדם. בהכללה ניתן לומר כי כוונת היוצרות היתה לרוב לשחרר את המודל של הגוף הנשי מהערכים הפטריארכליים שאליהם היה קשור, קרי: פסיביות, אנונימיות, ניקיון ואידיאליות.

והזמן אצל דגן מאזכר את טענתה הפמיניסטית של קריסטבה כי נשים חוות את הזמן החולף באופן שונה מהאופן שבו גברים חווים אותו. כשבמקום לחוות את הזמן ביחידות של שניות, דקות, שעות ויממות, כשאנחנו לא עסוקות בלהדביק את קצב החיים ובלהסתיר ולהסתתר, אנחנו פועלות במחזוריות. בין המתמלא והמחסיר. והאסטרטגיה בעבודת הסולו שלה היא הספירה. במהלך העבודה היא שבה וסופרת, בחזרתיות,  את הימים בין מחזור חודשי אחד לשני, באופן מעגלי, נצחי ואינסופי. מאחד עד עשרים ושמונה, היא סופרת, בטון סתמי, בלחש, באי-שקט, בקול חזק, שרה, תוך כדי גלגלונים, בתשישות. הגוף המיומן שלה נענה למשימה, נכנע לגאות ושפל, לאותו כוח הכבידה של הירח שמשפיע על גובה המים ועל תזוזות האדמה בעולם, כי הכל משפיע על הכל.  מעמידה לפנינו בעזרת הגוף תמונות מחזור, ברצף של פעולות פשוטות שיוצרות טקסים מטרידים.  משחזרת את העונג הוונדליסטי ב׳הכנת עוגה׳ ממרומי סולם, כמו ריסט מבטלת את יחסי השכר־עונש, משליכה את החומרים לרצפה אחד אחד ובערימה, תנועות ההשלכה שלה ענייניות, והיא מפזרת כמקשטת קקאו, וגם מוסיפה דובדבן אדום לקישוט. עושה בדיוק את הלא יפה הזה. האפקט מטריד ומצחיק. 

ברגע אחר שותה ומשפריצה, ממטירה מים. מציירת ומסמנת באמצעות סרט הדבקה אדום שהתקינה בין רגליה, כך שהאדום שנדבק לבמה מעורר קונוטציה לדם.  הנה סופסוף אישה שלא מזינה ולא משקה, לא מנקה אלא מלכלכת, ואפילו הלכלוך שלה לא בסדר, אינו אורגני, תוסס, כזה שיוכל להתפרש כמטפורה לה עצמה, למיניות שלה. ויש גם פעולות סתמיות לגמרי, מנושלות מכל עמדה, לא נבנות כאסטרטגיה או טקטיקה ובכך עוצמתן – דגן מצליחה להיחלץ מסימבוליקה, מפרשנות שתאפשר דיבור על מניעים, פסיכולוגיים ואמנותיים, על הגיון, עקביות, עילה. 

וככל שעוקבים אחריה, מצטברת אי־נחת מחוסר התועלת והתוחלת שבפעולה, מההפרעה.  זה אינו מופע מחאה בנוסח המוכר של התנפלות על בריקדה או שאגת התנגדות אלא, כמעט כמו מהלך המעיד על העושה אותו, נמנעת בחוכמה מיצירת אחוות נשים מהסוג שנבנה כפואנטה . 

בקומפוזיציה כמעט חסרת הירארכיה, היא עושה מהלך מורכב יותר מהיגע הרגיל של האישה התובעת חדר משלה וקול משלה, וניראות ומקום בעולם. היא מציגה אישה שאינה רוצה דבר. משוטטת סוציופטית שאינה נענית למודל הנדנדה הפמיניסטי של חזקה־חלשה. היא לא מודעת ולא לא־מודעת. אין נראטיביזם שינפיק הסבר לחולשתה או לעוצמתה, מסרבת לכל נראטיב. ומה שמסעיר בה הוא הסטייה היסודית שלה ממבנה האי־צייתנות הנקוט בפמיניזם המסורתי, המתאמץ להשיב תשובה מלאה ומפורטת לשאלה המיתולוגית מה רוצה האישה. ״מחורבנת״ זו עבודה של הווה ושל תענוג.