מאת עידן שרעבי “Fem”

“Fem” מאת עידן שרעבי היא עבודה שרוב הזמן מרססת את החלל בחומר מבשם במקום עיסוק וחקירה ממשיים ומעמיקים.

לרגל חגיגות ה-70 ללהקת ענבל הוזמנו כוריאוגרפים ליצור עבודה באורך מלא, בזיקה למורשת הענבלית שהתוותה המייסדת שרה לוי תנאי, מחברים בין ישן לחדש. לפני שנתיים יצר הכוריאוגרף מור שני, את היצירה "בזמן שהגחליליות נעלמות“ שעלתה בבכורה בפסטיבל ישראל. במרץ 2020 יגיע הכוריאוגרף המצליח עמנואל גת ליצור עבודה עבור הלהקה, ובשנה החולפת יצר עידן שרעבי, רקדן וכוריאוגרף צעיר שמאחוריו עבר מרשים, את “Fem” ביחד עם עשרת רקדני הלהקה.

שרעבי בחר לפרק את העבודה שלו לשלושה חלקים שאפשר לקרוא בנפרד אך גם כמשפט אחד ברצף: "ANI, FEM, LOCO". הפירוט הקצר בתוכנייה אף מסביר כל אחד מהחלקים: החלק הראשון Ani, מטפל בזהות העצמי, שפה ומוצא. החלק השני  FEM, מתייחס לנשים ולנשיות בכלל, ולדמותה של שרה לוי-תנאי בפרט. והחלק השלישי Loco, ״משוגע״, מתייחס ל"אירוניה בתקשורת של כולנו, הכול כלום, הבל הבלים. אין לי מילים".

ואצל שרעבי הטקסטואליות דווקא חולשת. העבודה מתחילה באווירה נוגה של ישיבה צפופה במעגל- דימוי-העל של הישראליות כפי שכבר נטחן עד דק. כל אחד מהרקדנים רוכן מעט קדימה ולוחש לתוך מיקרופון את שמו גיל, מיקום גיאוגרפי ועובדת חיים משעשעת שקשורה אליו: פוני בגלל צלקת, אהבת סלק, הזעת יתר בכפות הידיים והרגליים. אבל מהר מאוד מתפרקת הקולקציה מכוחה ונפתחת להצהרות של שלל דמויות מומצאות כמו מנקה בתים, גננת, חשמלאי, מגדל נחשים ועוד, מראה-מקום מורחב של עולם פרטי, של השפעות, חיבות, העדפות שלוקטו מתוך מנטליות של דפדוף. והרקדנים גם הם נפתחים לחלל, דינמיים ונזילים, מסתובבים בלופ פנימי שלא התכוון להיות "משכנע", אלא דווקא להדגים את המלאכותיות. נעים בין עצמי שהוא בדייה לעצמי אותנטי.

בחלק השני מצליח שרעבי לעצב זהות נשית דרך החיבור לדמותה החזקה של שרה לוי תנאי,  בעזרת שתי רקדניות מצטיינות במיוחד, וביחד עם ההתכה המוסיקלית. מחבר בין שירה של נינה סימון "Four Women“ שמדבר על זהות אתנית שחורה, ל"Who run the world" של ביונסה, ל״חומות חימר״, שירה של רחל שפירא בביצוע מרגלית צנעני, שיר שהוא הקול הברור ביותר במוזיקה הישראלית נגד דיכוי של נשים. מתאר מה עלול לקרות לנערה שתצא כנגד המסורת והתפקידים שיעדה לה החברה. ומהם הגבולות של המותר והאסור במסגרת השונות שאנחנו נושאים עימנו כחלק ממה שמעצב אותנו כבני-אדם, בפרט בהקשרים של אחדות שבטית-לאומית. ובתוך העמדות המנוגדות האלה הן חורצות לשון, עוטות כיסוי ראש, נותנות בכפיים. רקדנית אחת נותנת הנחיות תנועה לרקדנית אחרת שנדמה נטועה עמוק בשורשים הענבליים. ובין לבין כמו דגימה של אידיאולוגיה, מכריזים הרקדנים שוב ושוב: "אני שרה לוי תנאי ונולדתי במעגל נחוגה.“ כדוקטרינה המוחקת זהות אחת לטובת גיבוש השנייה, בתוך שרשרת ניכוסים ומעשי גזל תרבותיים.

החלק השלישי והאחרון, ”Loco“, ״משוגע״, מרגיש כמו הרחבה של החלק השני. לא מספיק להכריז על שיגעון ולהפוך את התנועה לתזזיתית, כדי לדבר על האני המתפרק. בסוף הצפייה ב “Fem”, התחושה היא שהתבוננו במלאות ריקה שכזו, מנועים מלשקלל סך הכל. אולי כי שרעבי נאבק על הזכות שלא להתקבע, וזאת גם נקודת התורפה של העבודה, המתקבלת כחומרי גלם לא מספיק מעובדים שנקודת ההשקה המרכזית ביניהם היא ההתלהבות של שרעבי מהם.

הגיע הזמן ששרעבי, שהחל את דרכו הכוריאוגרפית כהבטחה גדולה ואף פה ושם קיים, ישית על עצמו תרגיל אנורקטי במשמעת עצמית, בלי צורך בתשואות מהעולם החיצוני. חוזר לאמנות שמלאת שמחת עשייה, ושאינה מלאה מעצמה, כי “Fem” היא בסופו של דבר עבודה קשקשנית שמשדרת יומרה אקזיסטנציאליסטית, עוד לפני שנצעד בה צעד אחד.