"LOG OUT" מאת קזויו שיונוירי ודרור ליברמן

על ריצפת האולם של תיאטרון קליפה, שהיה בעבר בית הכנסת "עזרת אחים“, ניצבים גזעי עצים גדומים, פליטים ועקורים. מצד אחד הם מחלצים את בולי העץ מהמציאות, ומניחים אותם בהקשר מתווך, מרוחק, בעל שפה נפרדת, כזו שאינה מחייבת את המשתמש בה לפעולה. מצד שני, מה שמתקבל הוא אינוונטר רב-המצאה של מבני אכזריות, כל בול הופך למעין מזבח המכיל בתוכו את המוות-רגע הכריתה ואת המשיכה להחזיר לו את החיים.  

שלושת הפרפורמרים: קזויו שיונוירי, דרור ליברמן ונועם בן ישראל, נכנסיפ פנימה, הם מציבים שני בולי עץ אחד על גב השני ומטפסים עליהם בזהירות רבה, נעמדים לאט ומזדקפים, מנסים למצוא שיווי משקל בשברירי דקות קשות מנשוא. בקור רוח הם נרעדים, גורמים לקהל להחסיר פעימה עד שמתקיים האיזון הנדרש. לרגע בשקט המוחלט, הם נראים כהכלאה בין אדם לבין הדימוי שמזכיר את "העמוד האינסופי" של קונסטנטין ברנקוזי מ-1938, כקיום חי לא פחות מאשר כדרך לגעת במחוזות גבוהים יותר מהקיום הבסיסי היום-יומי.

בהמשך הם ישליכו את עצמם אל רצף התמודדויות פיזיות, מעבירים את בולי העץ מקצה אחד של הבמה לקצה השני, נושאים אותם, מגלגלים אותם, מעיפים אותם באוויר, מוסרים ותופסים אותם. בונה עץ מגזעים גדומים, מרכיבים ומכליאים בין האברים המנותקים והלא קשורים, מחזירים את המעשה האמנותי אל הממד המשחקי, לפעולת ההרהור, בה אין צורך לנסח אמירות מדוייקות, במקום המחשבה הנפוצה עליו: יצירת תוצר. וזו עבודה שמסוגלת להשתנות במרחב: חלקי העץ יכולים ליצור צורות שונות ומשתנות המשקפות את ההיגיון הפנימי של העבודה; חלקם כמו פורצים מתוך הרצפה, חלקם שוכבים מאפשרים להתחכך איתם כנגד הגוף וכנגד הרצפה, ואחרים עומדים בשיווי משקל עדין.

זהו סוג של כוריאוגרפיה של חפצים דוממים הנעים לפי הוראות במה של היוצרים. מה שנדרש כאן הם אמנות השרירים, פעלתנות קונסטרוקטיביסטית מלאת עוצמה אמונית, שאינה נסדקת או מתפרקת מיסודותיה. ומי שמכיר את העבודות הקודמות הזוגיות של שיונוירי וליברמן זוכר שהן כמעט תמיד סיזיפיות של מאבק סדרתי, רפטטיבי, קיומי ושקורה בהן בערך אותו דבר והן מסתיימות לאו דווקא בקרשנדו, אלא בכל מיני רגעי קאט חסרי הכרעה. אלא שכאן המינימליזם, הריק מעצים את התיאטרליות של המעט המוצג לפנינו והופך אותו לנוכחות בימתית בוערת, דחופה אפילו.

ברגע אחד הם מטפסים על בול עץ אחד גבוה מעין עמוד טוטם או כמו על תורן לקראת תליית דגל. ברגע אחר הם נושאים את קזויו בשניים כמו אשכול הענבים-פרי הארץ כמו משלחת המרגלים ששלח משה לתור. ולמי שעצים הם הדבר האהוב עליו בעולם, כמה עלוב הוא ההירואי. לפתע הם מתיישבים לנוח על בול עץ המונח שוכב, חולצים את נעלי הפלדיום והגרביים, ומנסים ליירט את בולי העץ הכבדים, שבבים עפים מעוצמת ההטחה, לרגע מייצרים ניכור, מרחבי אבסורד עודפים, מעין פקודה שיצאה משליטה. המלכודת כאן היא כל הזמן עצמית, אבל היא נטולת עינוי פנימי כוסס, בעצם היא משדרת שמחת עשייה, הנאה תרפויטית צרופה מתהליך העבודה.

כפל משמעות מעניין יש למלה האנגלית "LOG" שמופיעה בשם העבודה החדשה של קזויו שיונוירי ודרור ליברמן לוֹג-אָאוּט התנתקות (ממחשב)  ולוֹג הוא גם בול עץ. ונראה ש ״LOG OUT״ עוסקת בדיוק בזה, בחיים ובעולם, באפשרות לחיות בו באופן משתנה ולא כפוף לתנאים או להגדרות שכובלות אותו מלכתחילה.  ובסופו של דבר גם אם זו עבודה לא מתוחכמת היא מלאת עוצמה אקספרסיבית, אנרגיה ומתח. אמנם משהו נשאר בעל איכות של המחשה בלי עודף דק של ספק אבל שיונוירי וליברמן ביחד עם נועם בן ישראל, מצליחים להפוך את שדה הפרפורמנס לקליל יותר, כשה'נמוך' הוא המשחק וההתנסות וה'גבוה' הוא ההתחייבות למשמעות מהודקת יותר, בזכות האמונה בפרקטיקה הזאת, בקיום הגופני, הממיר את הפוליטי באמנותי. ובעיקר בזכות הבחירה החכמה בעץ כחומר גלם, כה זר לסביבה העכשווית, נראה כמו מסר סתום ומשונה מחיי יער שנכחדו.

במובן מסוים שיונוירי וליברמן נותנים כאן דימוי מבריק לעבודת האמן: הם לא יודעים לאן העבודה תגיע. הם שותלים אותה ומקווים לטוב, וחלק מסוים מהניסיונות יכול לעבור לעציץ. ויש משהו מרגיע במחשבה שכל שהעבודה דורשת בחזרה הוא הרצון לחקור אותה, להתבונן ולקבל את הדברים כפשוטם.