מאת רובין אורלין And so here … Our blue and honorable sky and our eternal sun … Can only be consumed slice by slice …

אם אתם אוהבים עבודות לא יומרניות, שניכר שנעשו בשמחה, שהועלו בהצבתן שיקולים מושכלים לצד אינטואיציות אסתטיות, שלצד התכנון אף נלקח חופש פעולה גחמני במידה, העבודה של הכוריאוגרפית הדרום-אפריקאית רובין אורלין תקנה את ליבכם.

אורלין, הכוריאוגרפית הראשונה שפעלה בניגוד לחוקי האפרטהייד כששילבה יוצרים ושחקנים שחורים בעבודותיה, יוצרת עבודות דידקטיות למכביר ודוגלת באמנות מגוייסת, מגיעה לפסטיבל ישראל עם יצירה שבה היא חוזרת לחוקה הדרום אפריקאית שמדברת בין היתר על שוויון זכויות מגדרי, ותוהה כיצד המציאות העכשווית במדינה פוגשת את התקוות הדמוקרטיות שהונחו בחוקה זו.

אלא שהפעם מגיעה אורלין עם פרפורמר ענק בשם אלברט איבוקווה רהוזה שלא נכנס לאף קטגוריה אלא פותח אחת משל עצמו. נראה כמו הגירסה השחורה לאחת הדמויות של הצייר הקולומביאני פרננדו בוטרו- גדול מימדים, מעוגל באופן מוגזם ובעל אופי מעט קריקטוריסטי. לרגעים דיוניסי,מלאך תינוקי מכונף. הגעגוע התינוקי המתפנק, נוהה אחר הסיפוק, הקללה, הבוז, הלעג המוסרי, או האידיאליזם הפוליטי התמים. הגוף המואבס עונה לכל הסטריאוטיפים, מציע מבט מפוכח בעולם, שאינו מנסה לשנות את העולם, אלא לעמוד מולו כחומר.

ואיוקאווה לאחר שנגלה תחת בד כותנה, בקע מתוך גוף מומיה עטוף תועפות ניילון נצמד, יושב רוב המופע על כורסה רחבה ממנה הוא מנהל הכול ביד חזקה ובזרוע נטויה. והוא מצחיק ומשעשע, קל רגלים הוא מתנועע באופן מהנה, יפה אבל באופן שלועג לאסתטי. שר פלסט מפיק צלילי שירה גבוהים במיוחד, המזכירים קול נשי. מפטפט ומדקלם, הוא מתענג על קערת תפוזים נוטפי מיץ מחדיר לתוכם פעם אחר פעם סכין, לא מוותר גם על הקליפה. הוא הופך את עצמו למלכה נובית, דיווה עוטה נוצות טווס מתריסה, אל מול דמותו של ולדימיר פוטין המפזזת בחליפת ערב המוקרנת על המסך לפניו. לרגע משנה את התסריט הפוליטי: פוטין לא בוחר במוזיקה, והמערב לא מרקד לצליליה.

והוא עובר בעבודה כמעט על כל שבעת החטאים בתרבות הנוצרית: גרגרנות,חמדנות,זעם, עצלנות, גאווה, קנאה ותשוקה. מעמיד מול עינינו את כל הדעות הקדומות שיש לנו על שחורים. ואז הוא משכנע שניים מהקהל לבוא ולרחוץ אותו מטיל עליהם טרור ואימה. שני לבנים עם כפפות רחצה מנקים דמות שחורה- מכה קלה בכנף הקולוניאליזם אף פעם לא מזיקה, בעיקר כשמצלמת וידאו מקרינה בזמן אמיתי אותנו הצופים המביטים בו מסתכלים על עצמנו כיצד אנחנו מסתכלים עליו. האישיות והחיוניות שלו גורמים לתחושה ששום דבר אינו הרה גורל, שום טרגיות אין כאן, לא צער העולם ולא זיעת האמנות. 

ואורלין לא רק שלא המסה את עוקציו ואת המחוות ההומוסקסואליות שלו או הפכה את הבוטות שלו לנימוס, אלא היא הציבה את אלה כאיפיונים מרכזיים המצויים בלבו של הדיון. כי בסופו של דבר איבוקאווה יצר דמות הנתונה בזירה מתמדת של מאבק והתרסה נגד בעלי השררה ומנגנוני השלטון והביורוקרטיה. שהתגדל והתקדש ככתב אשמה שחור על   לובן הקולוניאליזם, נע בין קלילות סמול-טוק של מכרים ותיקים לבין אבחנות חריפות, כשהגוף הוא זה שאוחז באותו  רצון נואש ומתמיד לחרוג מגבולותיו

וסופסוף נדמה שאורלין מצאה את השותף המושלם לעבודות שלה, אחד שמצליח להרחיק רוב הזמן את מה שמריח מדידקטיות מגוייסת כמו האמירה: ״עדיף לרקוד מאשר להילחם״ שמופנת כלפי פוטין. כי אז מדובר בעבודה מהנה, מדוייקת, התפורה לעילא ובמידה הנכונה שמזכירה את אותה מסה נפלאה "איך לכתוב אפריקה“ של  הסופר הקנייתי בִּיִּנִיאוַונְגָּה וַאינַאינָה. הוא כותב: ״הקפידו תמיד להשתמש במילים “אפריקה”, “שחורה” או “ספארי” בכותרת. כותרת המשנה יכולה להכיל מילים כמו “זנזיבר”, “מסאי”, “זולו”, “זמבזי”…או “הקדום” על נטיותיו. כדאי גם להשתמש במילים כמו “גורילות”, “נצחי”, “בראשיתי” ו”שבטי”. …השתמשו בתמונה של רובה סער, צלעות בולטות או שדיים חשופים…התייחסו אל אפריקה כאילו היא ארץ אחת…אל תתעמקו בפרטים. אפריקה היא גדולה: חמישים וארבע ארצות, תשע מאות מיליון אנשים שעסוקים מדי בלגווע ברעב, בלמות, בלהילחם ובלהגר למקומות אחרים מכדי לקרוא את הספר שלכם. היבשת מלאה במדבריות, ביערות עד, בערבות, ברמות ובעוד הרבה דברים, אבל, לקהל הקוראים שלכם לא אכפת מכל זה אז שמרו על התיאורים שלכם רומנטיים, מרגשים וכלליים מספיק״. הרי אין כמו להביט על אפריקה כדי להלבין את עצמנו