"מה שאני מכנה שִכְחָה" מאת אנז'לן פרלז'וקאז'

העבודה "מה שאני מכנה שִכְחָה",יצירה לשישה רקדנים ושחקן, בנויה כמו מסכת. מין חזיון דרמטי ממוחז בו מעמיד פרלז'וקאז' מניעים, דמויות ולקחים שונים כדגמים מופשטים ודידקטיים. יוצר 'זירת משפט', מעלה דמויות יומיומיות על הבמה ודן אותן לטוב או לרע. לא באמת מתעניין בהצגת מאבק בין שני מחנות אשר בסופו הצדק מנצח, אלא בהפיכת החיזיון כולו ל'אמיתי'.

העבודה מתבוססת במשך 90 דקות בטקסט של הסופר לורן מובינייה, שמספר על רצח אכזרי של הומלס בידי ארבעה שומרים בסופרמרקט בעיר ליון שבצרפת. הנובלה שנכתבה כשנתיים לאחר הרצח והפכה למניפסט חברתי פוליטי, מדוקלמת בלי הפסקה ובאינטונציה פלקטית על ידי שחקן צעיר, ותרגומה לעברית מוקרן מעל הבמה, כנהוג באופרה.

והוא אסתטיקן גדול פרלז'וקאז יודע להעמיד קומפוזיציות מרשימות ויזואלית, ומאוהב בטקסט הוא בונה לו משפטים תנועתיים סימטריים ויפים במיוחד. אוגר חומר רב במין סנטימנטליות אינסטרומנטלית, מקפיד על תנועה שחסרה מוטיבציה, ובאיזה סדר קפדני ויבש שומר את הייאוש בגבולות סבירים.

ההחמרה הזו שנוקט פרלז'וקאז' אמנם לא מעוותת את העובדות אבל היא מעמעמת את עוצמתן וחשיבותן. מנסה להסתיר להבה גדולה ושורפת על ידי שימוש מבוקר ותועלתי בלהבה קטנה, לא מזיקה ולא מסבכת. עד שההנאה שאנחנו מצליחים להפיק היא בעיקר מכנית.

והיו גם רגעים של קיטש עם פסלי הבתולה, ותכריכים לבנים, ומת שקם לרגע לתחיה, להתריס. פרלז'וקאז' הוא יוצר שבהחלט שווה לעקוב אחריו אבל כבר הרבה זמן נדמה שהיכולות האסתטיות המרשימות שהוא צבר בשלושים שנותיו ככוריאוגרף, גרמו לו להפסיק לחקור את הגוף. כי הרעיון חשוב- מערער כל מה שלימדו אותנו לגבי 'שכר ועונש' והקשר בין אלימות לרגשי אשמה, אבל התיעוד הדוקומנטרי לא מפסיד אף הזדמנות להיחרד או להחריד, והתוצאה לא משאירה לנו מרחב לתעות בו, שום ידיעה לא מתחלפת באי ידיעה, ודבר אינו מתקיים בין השורות כי פשוט אין רווח.