מתרגלים אמפתיה # 3 מאת יסמין גודר
היום, כשנדמה שהאמנות מרכזת את כל מאמציה ללכוד את תשומת לבו המנומנמת של הצופה דרך מופעי קוסמוּת ולִהטוט ופעלולים בלתי פוסקים של אורות, צלילים ומחוות מרצדות, שנועדו לשלח בנו מכה יחידה שתהמם ותחלץ מאיתנו את קריאת הקול הנפעמת ״וואו!״. יש משהו מרענן ויוצא דופן בסולו מתרגלים אמפתיה # 3 שיצרה עבור עצמה יסמין גודר אחרי 25 שנה. סולו שאין בו שום דבר מכני או מנצנץ, ושהתבסס ברגישות, במיומנות ובתחכום על גוף, על עין, על חיבור ועל חומר, שובה אותנו גם בזכות הביצוע בן רגע.
אחרי מתרגלים אמפתיה 1# ומתרגלים אמפתיה 2 על 2, שתי פרקטיקות קבוצתיות עדינות ליצירת מפגשים בינאישיים שעלו בפסטיבל ישראל ב-2020, בחרה גודר לחזור אל הגוף הפרטי שלה כדי המשיך לחקור פרקטיקות אנושיות בסיסיות כמו הזדהות, הכלה וחמלה. מבקשת ליצור מרחב חשוף וקרוב המאפשר גילוי, פתיחות ושותפות, שמתוכו יעלו השאלות מה גורם לנו להיפתח מבחינה רגשית, מה גורם לנו להזדהות וליצור קשר עם האחר ועם עצמנו, והאם ניתן כיום לייצר "חללים בטוחים" ליחסי גומלין רגשיים כאלה.בכלל בשנים האחרונות, החל מ״קליימקס״ שעלתה ב-2014 בהזמנת מוזיאון פתח תקווה, יש שינוי גורף בעבודות של גודר והן מנסות לוותר על היררכיה, מציעות אינטראקציה בתוך מקום משותף שבו הפרפורמרים משמשים כסוכנים וכמנחים. כשתגובות הקהל משפיעות ונלקחות פנימה אל תוך הכוראוגרפיה המובנית.
וזה מתחיל בריצה מסביב בתוך זירת הבמה, שמהדהדת את סיפורה של גודר בפתיחה על איך החלה לרוץ בסגר הראשון, כדי להתחבר לרגשות של עצמה, מתניעה אנדרופינים. אחר כך היא ממשיכה בסט של דילוגים וקפיצות אנרגטיות המלווים במחוות ידיים סוערות המשליכות משהו מעל הראש, אל תוך האוויר. לרגעים היא עוצרת, מרימה רגל אחת, מביטה, שומרת איתנו על קשר עין באיזה פאסון קפוא, כפות הידיים יוצרות מחוות יירוט, נשק שלוף. וגודר מבצעת משפטים תנועתיים, שנבנים במודע כך שלא יבטאו רגש ספציפי, באופן רפטטיבי, מתמסרת לדימוי, נותנת לגוף לספר מה שהוא יודע, מעניקה מעין מפתח לקהל שניתן לקרוא אתו את הווריאציות וההתפתחויות השונות של היצירה. הנה היא נשכבת, מתנדנדת על הגב, האצבע מצביעה על הצוואר נוגעת בגרון בו נמצאים מיתרי הקול. ויש גם את הרכינה קדימה, משיכת השיער שוב ושוב למטה, היא גם כמו נקודת האפס – המקום שתמיד אפשר להתחבר אליו כאשר השליטה או ההבנה הולכים לאיבוד. והזיכרון האצור בגוף כמו משתחרר ונמהל בהווה. ונדמה שהתנועה הסיבובית שחזרה על עצמה שוב ושוב בחלל הבמה, ארגה אותה לתוך פקעת, כמו גולם.
אלמנט הפקעת ימשיך עם האובייקטים הסרוגים של גילי אבישר, משהו לא רק מתואר ומתקבע בהם אלא מתרחש ורוחש. והאופי הפגאני הגדילי המשתלשל שלהם שפוגש בגוף של גודר יוליד דימויים חדשים, חרוטי שד, ברדס חנק, מסכת ראש קרנבלית, כשיחסי החליפין האלטרנטיביים וכלכלת השירות והעונג, יאפשרו לגודר חספוס, להתפלש בהרואיות עלובה, לרטוט באקספרסיביות מעודנת, לשמר את המקום החייתי. להאסף לתל רב־שכבות ועשיר להפליא, באופן העוקף תבניות של זהות, שבמובהק מתעלם מכל פוליטיקת הזהויות, חוצבת משמעות בלעדית, לרגע הופכת את גופה לסלסלת נצרים קטנה ומושלמת, ככלי קיבול מופרך לשמור בו את החולף.
ודווקא בגלל שלגודר יש את היכולת המופלאה ליצור את הדבר שישנה משהו עבור המתבונן, תודעתית וחווייתית, מצליחה בו זמנית להיות מאוד פרונטליות אבל גם להציע היפרדות מהמציאות, מייצרת זמן מדיטטיבי, הסשן של הדמיון המודרך לקראת חלקה האחרון של העבודה, בו היא מובילה את הצופים להתחבר אל גופם הפרטי, הרגיש כמו תותב. שאיפה אנליטית־תרפויטית לדלות מידע נרטיבי, לבנות סיפור מתוך מה שצף. כי גודר כפרפורמרית היא חומר נפץ מרסק, היא אקספרסיבית בצורה יוצאת דופן, מסוגלת לשחרר את האנרגיה הכימית האצורה בה בתוך חלקיק שנייה. וכשהיא נעה זה כמו גל הלם שמתפשט בחומר, כמעט אפשר לראות מחשבות ורגשות פנימיים חולפים. ויש לה את היכולת לעשות טרנספורמציה ולהשתנות, גם כאשר הביטוי הוא לכאורה רחוק, זר, ומוגזם. וגם כשהדימויים סמויים והפרטי מתגלה לאיטו ומקבל ביטוי חיצוני.
מתרגלים אמפתיה # 3 היא עבודה שחוקרת את מה שיש לו מילה אבל עוד אין לו ממש צורה בעולם. עבודה שפונה אל הלא מודע, הלא יפה, החתרני, אל האוונגרד, אל המושגי ואל הצורני. סולו שמוגש במידה נכונה, כדי צורכך, לא גדוש, לא צעקני, שעוצר אותך להסתכל, שמעורר בך מחשבה, בלי זרקורים ובלי צפצופים ובלי פעלולים, עבודה שלא דופקת חשבון לאף אחד, שלא מסמנת וי ולא משלמת חוב. הרבה בזכות הכוח הגדול של גודר בלייצר תנועה אגבית ולהעניק לה את המעמד שאין קריטית ממנה.