"נע באוזן 2.0" מאת דנה רוטנברג

מתי הייתם בפעם האחרונה במוזיאון בלילה? כמעט לבד, מתהלכים לאורכה ולרוחבה של הגלריה לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב, מתענגים על שטרייכמן ואריה ארוך, תמר גטר ורפי לביא, בוחנים מקרוב את ה'מחבל' של דגנית ברסט, מפנטזים לשכב על 'כבשי הנגב' של דנציגר. ככה, רק אנחנו קבוצה קטנה של אנשים עם כמה שומרים ועם ארבעת הרקדנים-מדריכים שלנו, מורשים לשבת בכל מקום, להתהלך חופשי במתחם ואפילו לצלם תמונות, זכויות שבטח ניתנות אך ורק לפוליטיקאים ולסלבריטאים.

ב"נע באוזן" הצופים מסתובבים לאורך המופע עם אותם מכשירי שמע המיועדים לביקור מודרך במוזיאון, כשהם מתבקשים לבחור לעצמם את פס הקול. ואפשר לבחור בין מוסיקה קומית או רומנטית, טקסט ביוגרפי על רקדן זה או אחר המשתתף במופע, בין שקר לבן לשיר ערש, כשכל בחירה צובעת את המתרחש בגלריה בגוון שונה, והסיטואציה כולה מעוררת מחשבה על מידת הרלוונטיות של פרשנות על אמנות ועל למחול, על קומוניקטיביות וואליטיסטיות וגם על גבולות הז'אנרים מחול-מיצג.

וברגע הראשון באמת שרתה על המופע אווירה מרגשת של חוויה מחתרתית שפחות מזכירה ביקור במוזיאון ויותר מרגישה כמו כניסה למועדון נחשב לאחר שעות הסגירה. והיו רגעים יפים שבהם הרקדנים הצליחו להחיות את כל המוצגים במוזיאון לא משנה באיזה גודל או אם זה בן אדם, חיה או פסל. הכל הרגיש חי. ודואט גברי ששינה כל הזמן כיוון וצורה וגלש לאינטימיות בתנופה נכונה. רוטנברג היא יוצרת מקורית ושנונה אבל הנסיון האינסופי להצחיק דרך פס הקול הרג לי את הדמיון יותר מאשר נתן לו דלק להמריא.

בסוף רציתי שכל מה שדיבר בלי הפסקה, הסביר, התנגן ורקד ישתתק. מניח לנו אחרי 50 דקות להבין מחדש איפה אנחנו נמצאים. נותן לנו להנות כשאנחנו שוכבים על הריצפה, מתענגים על זה שיש לנו את כל המקום כולו לעצמנו בלבד, ורק קולות הצעדים שלנו כשנצא, יפרו את הדממה.