"עבודה תלויה במקום" מאת רננה רז ללהקת המחול ענבל

״עבודה תלויה במקום״ שיצרה רננה רז ללהקת ענבל, מתחקה אחר ההיסטוריה של הלהקה והדמות שייסדה אותה וניסחה את סגנון המחול שלה-שרה לוי תנאי. נדמה שרז שהמוטיבציה לעבודות שלה היא כמעט תמיד סיפורים ואנשים התפעמה מדמותה של לוי תנאי עד שכוחה של העבודה לא נובע מעצם עצמה אלא מהרגשות של הכוריאוגרפית כלפי החומרים שמהם היא עשויה, מאותם תכנים שבהם היא משתמשת. "חשבתי שהעבר, בדמותה של שרה, לופת את המקום. בין שמתייחסים אל מורשתה באופן ישיר, עקיף או בהתעלמות מופגנת, נקודת המגוז נשארת זהה; שרה.“ היא כותבת בתוכנייה. ״שקעתי לתוך אינספור שעות צפייה ביצירותיה, ברקדנים, בחזרות ובראיונות איתה. לצד היצירות הבימתיות נחשפתי לחומרים נוספים, חבויים יותר, שסיפרו לי סיפור מרתק ומורכב אודות המקום, הזמן והאנשים שפקדו אותו לאורך השנים. היא ממשיכה.

וקשה שלא להסכים עם רננה רז כי בתחילת דרכה נחשבה להקת ענבל לסנסציה וקצרה שבחים ברחבי העולם. אלא שהתנגדות למקורות ההשראה הפולקלוריסטיים שלה ומשברים יצירתיים של המייסדת שרה לוי-תנאי הביאו אותה לדעיכה כמעט מוחלטת. מעיין היצירה של לוי-תנאי לא שפע כבר בשנות ה-60, והיא התקשתה להתעלות על יצירות הגדולות שלה, "חתונה בתימן" (1956), "שירת דבורה" (1953), "מלכת שבא" (1952) ו"נשים" (1959). ועדות רבות מונו לדון בשאלה איך להציל את ענבל, והכותרות בכתבות מאותה תקופה הידהדו כולן אותה השאלה – "ענבל לאן?"

ענבל לאן? שואלת גם רננה רז, אחרי חריש עמוק בכל מה שנמצא בארכיוני הלהקה מאז היווסדה, והעבודה נפתחת כשהרקדנים יושבים ומתבוננים על מסך טלוויזיה שנמצא בצד הבמה עליו מוקרנים קטעים מארכיון הלהקה. מה שמוקרן על המסך ממקם אותנו מיד בעיצוב הסגנון הענבלי, ברקדני העבר של הלהקה ובחיפוש של לוי תנאי אחר מקורותיה התימניים, חיפוש מתמשך אחר זהות מזרחית אמנותית, פנימית, שהובילו  ליצירת תשתית אמנותית "מזרחית" אך לא אוריינטליסטית לעבודתה. 

והתנועה בין התבוננות במסך על תכניו הארכיוניים למתרחש על הבמה תמשיך לתעתע ולתבוע מחדש את תשומת הלב שלנו. בקטע אחר גילה טולידאנו ממייסדי ענבל ויד ימינה של לוי-תנאי במשך כ-26 שנה ספק מחלקת הוראות ספק מדריכה את הרקדנים לקראת פגישתם עם לוי-תנאי בתהליך שחזור הריקוד מדבר (1958). בקטע אחר לוי-תנאי מדברת עם רקדניה אחרי שפרשה מניהול הלהקה, ובקטע אחר היא מתייחסת לקבוצה לריקוד קאמרי של נועה אשכול. למה דווקא קטעים אלה ולא אחרים? הרובד המושגי־רעיוני של המהלך, לא לגמרי ברור. 

ויש גם את הרקדנים על הבמה שנעו במעגל בתנועה גלית של כפיפת גו, התקפלות-והתקרבות, קפיצות והתקדמות, תנועת הראש מסוגננת והאצבעות שומרות על תנועה זעירה ועיטורית. ברגע אחר הם נעים בזוגות או רביעיות, הגוף מצמצם את עצמו, והתנועה מרוכזת ומסולסלת. השילוב בין תנועות הרגליים הגדולה לבין תנועת יוצר לקסיקון שלם של מחוות כפות ידיים ואצבעות.

זה כמה שנים הולך ומתעצם טרנד חשיפת אחורי הקלעים של הפקות במגוון תחומים-צמא להכיר את העולם שעוטף יצירות. אבל התחושה היא שב”עבודה תלויה במקום", מה שמוצג על הבמה הוא שני הקצוות שאינם האובייקטים או היצירה: ההכנות ש"לפני" הדבר עצמו, או תגובה־פעולה לדימוי קיים. כי רז בעצם לא עושה כמעט כלום מעבר ללחלוק אאוט-טייקים ארכיוניים תיעודיים, פועלת כמי שקיבלה דבר מן המוכן, בלי לחולל תמורה מעניינת בדגם שירשה ובלי לשנות מנימתו.  רק ברגע האחרון היא עפה, מפרקת ומרכיבה מחדש מבנה וצורה לתוך מחול אקסטטי ומצליחה לשוות לרקדנים לכידות נרטיבית באמצעות מסגרת הדיאלוג מול הפרופיל של לוי תנאי שלופתת ביד אחת את הראש. ומה שרז עוד לא מצליחה לעשות כאן הוא להעביר את כוח המשיכה של לוי תנאי, מה שמידמה לו נשאר כללי, לא מעורר מחשבה וגם לא את אותה התפעמות חידתית, עוקפת-אנליטיקה, שהיא היא החוויה הפיוטית.