פסטיבל המחול אימפולסטאנץ המהדורה ה-40 | ImPulsTanz – Vienna International Dance Festival

במרכזה של המהדורה ה-40 של פסטיבל המחול אימפולסטאנץ שהסתיימה שלשום, עומדות יוצרות שתופסות את המקום שמגיע להן, בלי הגדרות. הן אינן מספקות אילוסטרציות לטענות, ואינן מסכמות מהלכים, מה שהופך את הדיאלוג איתן לעקרוני ונוכח. ואולי משום כך ניתן להתבונן ביצירות שלהן כמו שהן, כטביעת אצבע של יוצרות שקשה שלא לחוש התעלות מול האסתטיקות שאימצו, מסיטות את האופק ממקומו. וטוב, טוב מאוד שכך.

האמנית הבימאית והכוריאוגרפית הצרפתיה-אוסטרית ג'יזל ויאן (Gisèle Vienne) בוחנת את המוסכמות של התיאטרון והמשפחה דרך סיפור קצר מאת הסופר השוויצרי רוברט ואלזר, המגולל את סיפורו של ילד שמרגיש לא אהוב על ידי אמו ובשיא ייאושו הוא מזייף את התאבדותו כדי לגלות אם אמו באמת אוהבת אותו. וכמו ואלזר גם ויאן מאלצת את הצופים להלך צעד-צעד בתוך הפרטים הקטנים הבונים את עולמה וסגנונה.
בעבודה ״הבריכה״ (L'Étang ) המתרחשת בתוך חדר ציורי, שמרחביו הבהירים בוהקים ומעניקים לו אסתטיקה קרירה, מציבה ויאן על ולצד מיטת נוער, חבורת נערות מתבגרות של בובות בגודל אדם. ותוך רגע אנחנו צוללים למבוך רגשי סוער שבו מיטשטשים הגבולות שבין מציאות לבדיה. בונה יקום המשלב מקצבים וזמנים שונים באופן שמביא טלטלה לסדר המונהג – זה של המשפחה אבל גם של התיאטרון – באמצעות ריבוי מציאויות זה. היא משתמשת בטקסט כדי לפסל את החולשות הנמצאות ברגשות האנושיים. יוצרת מונולוג פוליפוני, נעה בין פנים לחוץ גם במרחב הקונקרטי של הבמה וגם דרך הדיבור של שתי הפרפורמריות אדל האנל-זוכת שני פרסי סזאר, וג'ולי שנהאן, מהרקדניות הוותיקות בלהקת תיאטרון המחול של פינה באוש, שממלאות כל אחת את תפקיד הדמויות שלהן, אבל גם משאילות את קולן לדמויות נוספות, בביצוע ווקאלי מורכב בתוך קשת מצבים בין ריחוק עד לניתוק המודע מרגשות, כלואות בתוך מהלך של דקונסטרוקציה המטיל ספק במה שאנו רואים ובייצוג המפונטז של המציאות. כשהמוזיקה המקורית כמו מרחיבה את גופן. זו עבודה שברירית וערמומית ורדופת רוחות, המניחה את כל הדלתות והחלונות של העולם פתוחים.
ויאן מצליחה לגעת בחומרי הנפץ של הנפש האנושית ולטעת תחושה עמומה-בהירה, שוברת לב באמת ובתמים. מאפשרת לנו להתענג על המופרש והמטולא – בשולי המובנות. או כפי שהיטיב לתאר ואלזר ״אוחזת אותך צמרמורת ושלא מרצון אתה מדמה לעצמך שיד הפורענות הקרה כקרח נגעה בך וליטפה אותך“.

אצל מג סטוארט (Meg Stuart), מהכוריאוגרפים המובילים במחול העכשווי, הגוף פרוץ למציאות. סטוארט, משתייכת לאוונגרד אירופי המבקש לחולל טרנספורמציה במרכיב הטבעי של המחול, כשהגוף הוא מנגנון תקשורתי מעוות וכושל, הפרוץ לכל אנרגיה הבאה מבחוץ ומפסל עצמו מיד במחווה. המחול של סטוארט פועל בלב לבו של אני משוסע, הנחדר שוב ושוב על ידי מבטים מבחוץ ומגיב בנביעה אסוציאטיבית.
בעבודה ״All the Way Around״ יוצאת סטוארט, ביחד עם המוזיקאי דאג וייס, למסע של תנועה וקול מנסים להתחקות אחרי ספירלות של זכרון לצלול לתוך מה שהיה. וסטוארט כל הזמן מגבירה באופן מסיבי מחוות זעירות, הזדקרויות של איברים, תנועות לא רצוניות ועיוותים ונותנת להם פנים. מותחת את הזמן והופכת אותו לצורה פתוחה. מלקטת תנועות נשכחות, מנסה להרכיב למענן נתיבי מבע חדשים ולמקם אותן בהקשרים מיידיים. הניסיון החוזר להפנים את המבט החיצוני, התוקפני, באמצעות אינספור מניפולציות עצמיות הוא פיסי במיוחד וסטוארט נתונה בשינוי תזזיתי בלתי פוסק: הבעת פנים מוכרת הופכת לחיוך מגונה וביזארי, עורה מתעוות לבלי היכר, גופה כמו נגוע במציאות חיצונית מסוכנת שמסרבת להתביית. ולמרות שבביצוע בו צפיתי סטוארט לא היתה במיטבה, קשה היה שלא להאמין לה, התחושה היתה שבדיוק כמוני, היא יודעת את זה.

הכוריאוגרפית הקנדית מארי שווינאר (Marie Chouinard) מקשיבה בעבודות שלה בתשומת לב לדחף החיוני של הגוף ומגבשת אותו לסדר חדש. ביצירה האחרונה שלה “M” המקור הוא הגוף עצמו, ובעיקר השתיקה והנשימה, אותם מרכיבים בלתי נראים. העבודה נפתחת בקול רעם וכשאורות הבמה נדלקים לפתע, הם מאירים במה חשופה, מעניקים לנו את הרושם שמכונה כלשהי הופעלה. אבל כמעט מיד מחליפים את הצליל המכני קול של גשם וציוצי ציפורים העוטפים את ארבעה הרקדנים שנשענים בתנוחות שונות על הרצפה, מתרווחים בשלווה. כולם חשופי חזה, והם לובשים פאות בורוד פוקסיה מזעזע ומכנסיים בצבעי ניאון, ונראים כמו בובות מכניות או חיות ביער טרופי שממתינות לגשם. אבל אז נכנסת רקדנית חמישית ומניחה מיקרופון על הבמה.
היא נושפת לתוכו ומשמיעה משפט קצר ללא מילים שחוזר ונשנה. לאחר שכל רקדן משמיע את הביטוי שלו, קטע הסאונד חוזר על עצמו במשך מספר דקות בליווי פסקול אלקטרוני, והרקדנים האחרים נותנים לרצף הצלילי לנוע בגופם, רוקדים את אותו סאונד משונה שהופך לרישום גוף.
ובהתחלה כל התהליך מרתק. האופן שבו הנשימה והצלילים מפעילים ומלחיצים את הגוף, התאורה הבהירה מאוד שמבליטה את הצלעות החשופות, את השרירים, את הגידים; כל תנועה היא חייתית אך גם מכנית. ולא לגמרי ברור אם נכנסנו לעולם שבו מכונות מנסות להיות אנושיות או שזה עולם שבו בני האדם נלכדו והתעוררו לחיים על ידי המכניקה.
וללא ספק יש כאן מחקר וחשיבה אבל העבודה בת השעה המבוססת על רעיון אחד: כיצד הנשימה והצלילים שאנחנו משמיעים מחיים את גוף האדם, נשארת הרמטית, וההכרה הקיימת לכל אורכה שהקו בין האדם למכונה הוא מבחינות רבות דק, שטוחה. וההצבעה בסוף לשמיים כאילו איזה כוח עליון חיצוני מפעיל את כל זה, כמעט צפויה. אם שווינאר היתה פחות מתעכבת על אותו שכפול מכני של דימוי מפקיעה אותו מהשבלוניות והחזרתיות תוך פרישת האפשרויות הצורניות והמבניות שבו, ולא נשארת בכובד הקונספטואלי, היתה העבודה מתוך גילומיה החלקיים והשתברויותיה המרובות, הופכת למעשה של השבעת דיבוק, החושף את הימצאותה של רוח נעלמת בבשר המגולה.

לארה קרמר (Lara Kramer) היא פרפורמרית, כוריאוגרפית ואמנית רב-תחומית ממוצא מעורב של אינדיאנים קנדים בני שבט אוג‘י-קרי ומנוניטים-"בני האמיש הקנדים“. החיבור של קרמר להיסטוריה המשפחתית שלה נחקרים בנוף החי של העבודות שלה דרך מיצב, אמנות חזותית, צילום ופרפורמנס. היצירה המחולית שלה ״Them Voices״ מציעה מרחב פרודוקטיבי לחקירה.
בין 1867 ל-1996 חטפה המדינה הקנדית יותר מ-150 אלף ילדים ילידים והכניסה אותם בכפייה לפנימיות כחלק מקמפיין להטמעתם בכפייה. חלק מהפנימיות היו בניהול ממשלתי, אחרות נוהלו על ידי הכנסייה, אבל לכולן הייתה משימה אחת מרכזית, למחוק מהתלמידים הילידים את תרבותם, את שפתם וכל דבר שעשה אותם לילידים. אלפים מהם סבלו מהתעללות פיזית, רגשית ומינית. על פי הרישומים הרשמיים 3,213 ילדים ילידים מתו בפנימיות, אבל לכולם ברור שהמספר גבוה בהרבה. קרמר מבקשת לבדוק איך אותן השפעות קולוניאליות של הפנימיות בניהול ממשלתי התגלמו במהלך הדורות במשפחתה, באיזה אופן היא נושאת את המשקל של אותה מורשת, וכיצד מיפוי הסיפורים מההיסטוריה של משפחתה מהדהד בגוף וכיצד ניתן להעביר אותו.
כשנכנסים לגלריה קרמר שוכבת מתחת ליריעות פלסטיק על תל שחולש על רצועה ארוכה של אדמה שחורה, מכוסה בניילון לבן המייצג גושי קרח או שלג שהעיפה הרוח. על הקיר מטפס קיסוס. באזור הנטוש הזה היא מזמינה את הקהל להמתין זמן רב עד שהיא מתחילה לזוז. הזמן מונוטוני ומדיטטיבי והמרחב המוזיקלי הוא של רעשים אורבניים מה שנותן את התחושה שהדמות שלה היא של מי שחיה בחוץ. כשהיא מגיחה לאט, היא לא נותנת לנו לראות את פניה, קבורה מתחת לשיער היא מתחילה בשיטוט ארוך סביב אותה רצועת אדמה.

מתסיסה את עצמה ומנופפת בחפצים שנשלפים מתוך אותה ערימה. לאחר מכן היא מושכת את תיק נסיעות ענק כמו מזחלת כבדה, כזיכרון של נוודות שאבדה, שולפת שק גדול של אדמה טרייה. היא מפרקת אותו, מתגלגלת בתוכו, מתלכלכת, קוברת את עצמה. קמה ונושאת גלילי בידוד כסופים המחליקים לאורך גבה. ברגע אחר היא מניפה מעל ראשה צרור שקיות ניילון ורודות בתוך שקית שקופה, הזרועות נמתחות עד הקצה. עד שהיא הולכת להיפטר מהן הרחק מהמחנה שלה, מחוץ למסגרת המשחק, ובטבור הריאליה היא מטילה לעתים מרכיב של בלהה או איכות פואטית לא צפויה המסיטה אותה, בלי שנרגיש כמעט, אל מחוזות פנימיים. וההתבוננות המרוכזת של הצופה, כמו הריכוז הנדרש מהיוצרת. בסוף היא תמצא מחסה תחת לוח מתכת מעוגל, צינור מתכת ישמש לה כצינור חמצן. העבודה ״Them Voices״ היא בגדר צילום־נפש של קשת רגשית שרצון קונקרטי הוא רק מרכיב אחד בתוכה, ואם היינו מבודדים אותו כ״מטרה״ של העבודה, מחקנו את המורכבות שלה, או, אולי, את המידה שבה אנחנו משוועים להיעלמותנו, להיכחדותנו. כשקרמר נותנת לנו להרגיש, לחשוב על השארית של אותם עמים ראשונים שהיו כאן פעם.

״Confession Publique״, היצירה של הכוריאוגרפית הקנדית מלאני דמרס (Mélanie Demers), יוצרת מקוויבק־ סיטי עם שורשים אפריקאים, היא דואט לרקדנית שחורה ומזדקנת אנג׳ליק ווילקי (Angelique Wilkkie) ולנושאת הכלים שלה שהופכת את כל הפעולות של ווילקי למכניות, קרות, חצי מודעות אבל יחד עם זאת צלולות. בפתיחה של אותו וידוי פומבי ווילקי יושבת על שולחן לפניה ניצבת מערכת תופים. היא לובשת שמלת רשת מוזהבת ועוטה תכשיטים מוזהבים כבדים, מתבוננת בנו כשאנחנו נכנסים לתפוס את המקומות שלנו. כשהאורת על הבמה נדלקים ווילקי חובטת בתופים מתוך שחרור וזעם. אחר כך שהיא תעמוד על השולחן, נושאת הכלים שלה תפשיט ותלביש אותה ותניח בידה מיקרופון שישמש לה כלאסו. היא תניף אותו מעל ראשה כשרחש הצליפה באוויר נשמע ותספר סיפור, שהמשפט החוזר בו יהיה ״פעם היתה ילדה שקראו לה אנג׳י״ באופן מדוד, כמעט עצבני, מחליפה בין הידיים אבל לא מפסיקה. ולרגע לא ברור אם הסיפור הוא האוטוביוגרפיה של ווילקי או של דמרס. כך או כך ווילקי שואבת אותנו לעולם פרטי של דמיון, תקוות, חלומות וזיכרונות מכניסה אותנו לתוך המסע שלה. מדברת, למשל, על כך שלא דיברה עם אמה שנפטרה כבר 12 שנים, בגד ים בלתי נשכח, רגעים אחרים בחייה, הניזונים מאכזבה, אלימות, נזקים מצטברים לתוך קולאז‘ של טקסט, תמונה וסאונד שמציע תובנות על זהות. שרה א-קפלה "אהבה מתוקה, למה היא מענה?“. באחד הרגעים הבלתי נשכחים ווילקי עומדת ערומה על השולחן, וכמו במסדר זיהוי היא כל פעם מפנה אלינו זווית אחרת שלה, מזכירה גם כיצד היו אנשים שחורים מרחבי יבשת אפריקה, היו מוצגים לראווה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, כדי שהאירופאים הלבנים יוכלו לצפות בהם, "גני חיות אנושיים“. ווילקי ודמרס יש יכולת להניח את האנושי בגובה הלב, ולספר סיפור של אומות ועמים דרך גוף אנושי אחד ויחיד הנאבק לשמור על צורה ונוכחות.

ומי שהתמזל מזלו זכה גם לראות סולו של לוסיינדה צ׳יילדס (Lucinda Childs) בת ה-83, המבוסס על הסיפור ״Distant Figure״ שכתבה ב-1984 הסופרת והמסאית סוזן סונטאג עבור צ׳יילדס. שאף התחילה לכתוב על מחול בעקבות מערכת היחסים בין השתיים, הסיפור הקצר אותו מבצעת צ׳יילדס בתנועות חסכניות, מספר את סיפורו של גבר לחוץ והמום שמתמוטט לפתע ברחוב, כמה צעדים לפניה. והבמה נראית כמו קופסת אור לבן וזוהר שממוקמת גבוה בתוך חלל שחור. בהמשך לאט לאט בהתאמה לניתוק שמתרחש בסיפור כשהגבר מאבד את מה שהוא חש כבטוח תסיר צ׳יילדס את המעיל השחור הארוך ותלבש אותו הפוך, קטעי טקסט בקולה ישמעו בחלל, חוזרים על עצמם כמו ממחישים את הנפילה. לאט לאט ירדו גם שני הקירות של הבמה בצדדים ולאחר מכן גם הקיר השחור בתחתית, מתחת לצ׳יילדס שנראית יושבת על מדף, צפה באוויר, נטולת כל אחיזה בקרקע. רק לעתים נדירות עיצוב במה מצליח לספר באופן כל כך רהוט סיפור, הרהור קליידוסקופי על קיבעון ואושר. בנוסף להיבט הוויזואלי-פרפורמטיבי, הנוכחות של לוסינדה צ'יילדס, הכריזמה והבגרות שלה והיכולת שלה לנוע בתוך חומר הם חוויה יוצאת דופן.