"פרחקיר" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

בפינת הגלריה לפיסול במוזיאון תל אביב, בין קירות לבנים גבוהים, כלואים תשעה רקדנים עטויים בגדי גוף סרוגים בצבעוניות משתנה. נעים באיטיות, בזרם של תגובות שרשרת, נעים כמו זחל קדמוני בדבוקה הפועמת יחד, מתפוגגים ושוב מתנשמים כמו רכס חי, שהכל רוטט בו ובה בעת יציב. ככה, בתוך עולם סטרילי שנקברו בו כל המבקשים לחיות בתוכו, לאט לאט נארג לו סיפורם של מי שחיים בצמוד לקיר, מתקשים להרחיק ממנו, אלא אם כן הם נסמכים על גופם של אחרים, מפציעים בדואט או בטריו או נחבטים בו לקבלת תנופה.

ביניהם נע צבי פישזון עטוי סריג ענק, כמו עור שהופשט מחיה, מתאים עצמו באופן מופתי למצב רוח מלנכולי כללי, חסר מוען ונמען, נטול סיבות והשלכות. לרגעים הוא מתעצם כנחש בריח, בולע את הרקדנים אל קירבו ואז משאיר אותם לנפשם. שלושת המוזיקאים היפנים שמלווים את היצירה אומיטרו אבה, הירופומי נקאמורה ומאיו גאנטו, כובלים את התנועה לצליל המדיטטיבי של נגינתם עדינה, קשובים עד מאוד. והכל מתנהל באיזו עדינות מלאת נסיון, שמגישה לנו הצופים תודעה לופתת לב, שאינה מזנקת עלינו, כי אם מתגנבת מאחורינו ומלפנינו כצל עמום, כרעל החודר דרך העור.

בסוף יצליחו הרקדנים להצמיח מתוכם חירות חדשה כשהם מוותרים על הנשל הסרוג, חושפים את גופם, סוערים בפתאומיות, כמו אחרי המתנה רעבה.
דווקא ביצירה שלמחול נטו יש את התפקיד העיקרי בה, נחשפת בכוריאוגרפיה של פינטו ופולק איזו בנאליה, איזו עייפות שמשרה על הכל אווירה מהוגנת, מכובדת ומעודנת. כולם נעים רוב הזמן באותה אנרגיה נמוכה. שקט מהונדס ומאורגן עולה מהם. ורק לפעמים מפעפעת דרכם בעדינות איזו תוגת עליבות, איזו עדנה פורמליסטית.

המבט של פינטו ופולק לעולם עדין, מעין טפטוף של הלך רוח לא יותר מזה חלילה, לשם כך צריך יצר, תודעה טרגית של ממש ואילו העבודות שלהם חפות מליבידו. לפעמים נדמה לי שהן מתפקדות כנייר הצלופן המפתה בעולם לעטיפת טרגדיות, ויש לא מעט שאוהבים בדיוק את זה.