"פתרונות נוחים לחיים מאושרים“ מאת תיאו מרסיה וסטיבן מישל

למי מאיתנו אין בבית פריט אחד לפחות שנרכש אצל ענקית העיצוב השוודית ”איקאה" שהוקמה ב-1943. מגשימה את הרעיונות המודרניסטים של וולטר גרופיוס כפי שנוסחו  עבור הבאוהאוס ב- 1923, ייצור מודרני עבור ההמונים. 

כל פעם שאנחנו נכנסים ל״איקאה״, הראש שלנו מוצף ברעיונות לשיפור הבית. החנות הענקית והמוזלת הזאת, פנינת "עשה זאת בעצמך", היא כמו מגרש משחקים למבוגרים. כולנו דיפדפנו בקטלוג השנתי של הרשת שמחולק מידי שנה במעל 212 מיליון עותקים (מספר כפול מהתנ”ך), וצפינו בחדרים המנגישים באופן אופטימלי את הסחורה המוצעת למכירה למנעד הקונים. כולנו נסענו בעקבותיו לאותן חנויות ענק אחידות ברחבי העולם, ועברנו דרך אולמות התצוגה מדמיינים איך השולחן המעוצב, או המנורה, או כוננית הספרים ייראו בבית שלנו. אוהבים לבחון את השידות המבריקות באולם התצוגה של חדרי השינה ולהביט בכל הכלים והצלחות במטבחים המצוחצחים, גדושי הארונות, שרק מחכים שנרכיב אותם. מרגישים צורך עז לקנות מספר בלתי מתקבל על הדעת של מוצרים בהרכבה עצמית ולמלא בהם את הבית, ממשפכים צבעוניים ועד ארונות מפוארים. חפצים שלא מעליבים את האינטליגנציה והטעם, הם לא מנכרים, חכמים ונהירים הם לא מדברים גבוהה, מדגישים כמה שמרני, מיינסטרימי צריך להיות כדי לשמור את הראש מעל המים, ויד כולנו משגת. 

ב"פתרונות נוחים לחיים מאושרים“, שעלתה אמש בפסטיבל ישראל, מבקשים האמן הפלסטי תיאו מרסיה והכוריאוגרף והרקדן סטיבן מישל לערער על הטרנד האופנתי. חושפים את הצדדים האפלים והבודדים של חיי הפרט בעידן התאגידים, בוחנים הרכבת מדפים של איקאה כסמל לייצור התאגידי והשיווק המבטיח חיים יפים ונכונים בתמורה לרכישת מוצר.

כבר בזמן כניסת הקהל ניצב בחושך בעומק הבמה, הרקדן סטיבן מישל. לאט לאט הצללית תתבהר ויתגלה לנו גבר שגופו בנוי לתלפיות בזכות חליפת גוף המשמשת לו עור שני. והוא יתחיל לנוע בתוך רצפים שלמים של תנועות שמזכירות תרגילי התעמלות, המחוות המפורקות מדגישות את המימד המכאני והרובוטי שלו. לאחר שסיים ספק להתעמל ספק להדגים תנוחות של רהיט, הוא מוצא מדריך למשתמש שכותרתו KALLAX יחידת מדפים, לבן, 77×147 ס“מ. הוא ניגש למשימה מלווה בקריינות נשית שמספקת לו את מפת הדרכים להרכבת הרהיט של איקאה, יחד עם הוראות איך להיות בריא ושמח, הכל בנימה מונוטונית סטריאוטיפית ומעודדת עתירת קלישאות: ״תהנו מהרגע״ ֿ, ״מי שלא מנסה לא טועה״, ״אתם אופטימיים״, ״אתם יודעים שאנשים חיוביים הם אנשים מצליחים״. וגם ״זה טוב״, ״קלי קלות״, ״אי אפשר לטעות״.

בסוף, לאחר שנאלץ לנחש את מקומם של פיסת עץ או בורג, טועה פה ושם אבל גם משמר את הנימה החיובית בעזרת הקריינית, הוא מוצא את עצמו מביט בגאווה בספריה הלבנה המורכבת להפליא, מהרהר מהו סגנון החיים שלו?. גאה בדיוק כמו כל אחת ואחד מאיתנו בסיום הרכבת רהיט של איקאה שלמרות שאנחנו לא עיצבנו אותו, מדדנו את חלקיו, חתכנו את העץ או קדחנו את החורים לברגים השונים, למרות שזהו אף פעם לא הרהיט האיכותי והטוב ביותר שאולי יכולנו לקנות, אנחנו נוטים לחשוב שהשעות שבילינו יחד במאבק להרכיב אותו, קירבו בינינו. 

שני פועלי במה בחולצות צהובות הנראים כמו שליחים של איקאה, מעשירים את הבמה בחפצים נוספים: מיטת תינוק, מנורה עומדת, ארון בגדים, כעת אנו שומעים את קולו של האיש עצמו. "עשיתי הכל בעצמי." הוא סוקר את החלל שלו בסיפוק. ״ זה החלל שלי, החלל הפנימי שלי, אני פה בבית שלי, זה הבית שלי, המשפחה שלי, זה פרקטי״. ״כמה שזה יפה״ הוא נעמד ומביט אל מיטת התינוק. פותח ארון שמשמיע שירת ציפורים בכל פעם שדלתותיו נפתחות. האם זה מה שמשחרר אותו?

הוא עולה על ערימת שולחנות מעוצבים, נפטר בהדרגה מנשל גופו כדי להופיע כשלד בגוון ורמיליון. חשיפת הפנים מאפשרת את ההתבוננות פנימה, הופכת את החומריות הדקורטיבית של החלל לסיוט. והוא מנסה לחלץ את עצמו ממנה, מחפש אחר מחסה, מפלט, תחת כאוס האור מרצד. ״אני חייב לצלצל לאמא שלי״, הוא מחפש בועה הכרחית כחממה לצורתו החדשה, בכמיהה לילדות ולחום אימהי, כולא את עצמו בתוך הארון. צילצול טלפון נשמע בחלל הריק ממנו, מהדהד בחושך. 

"פתרונות נוחים לחיים מאושרים“ היא יצירת מחול פרפורמטיבית המצליחה להעמיד דיוקן אנושי, מורחב בחלל, משורטט באמצעות חפצים וגם לחלץ אמירה עכשווית על תרבות הצריכה הבולמית, הקפיטליזם המשתולל וחוסר היכולת שלנו להשתחרר מהנחיות נרכשות. אבל אם נחזור לסמוך על האינסטינקטים שלנו, נשאלת השאלה, כמה שאר רוח רגשי ניתן להפיק מעבודה בעלת נטייה לפורמליזם קונספטואלי שכלתני (לא רק) בלתי מאתגר? ובכל זאת, למרות ההצהרה הזהירה והמפורשת שמתבהרת מהר מידי ובעיקר בגלל הביצוע, יש מקום להיענות להזמנה של מרסיה ומישל ולהיפתח להלך רוח תרבותי גלובלי.