"קְלַיְימֶקְס 2014" מאת יסמין גודר

יסמין גודר תמיד מעניינת אותי. אני מתעניינת בעבודות שלה בעיקר בגלל שני דברים: בגלל יכולת הגמגום, ובגלל יכולת החיתוך ההכרעה והוויתור. אולי נכון לומר 'גמגום החלטי' מתסכל אך גם משכנע, שמעניק לי כצופה תחושה דינמית ודורש ממני התבוננות פעלתנית.

תנועת הגוף הגודרי אף פעם לא מצטיירת כמין אימפרסיוניזם של הנפש, היא יותר ססמוגרף בלתי מדוייק הרושם תגובות משוערות בתקווה לא ברורה, רטט הגוף מספר על חווית העין, והגוף המפורק לעולם יהיה אמיתי יותר מזה המאוחד. הגוף לעולם חומר מובס.

עכשיו בתערוכה "צעדים בוני אמון" במוזיאון פתח-תקווה לאמנות, מוכנסת גודר למוזיאון לצורך תצוגה. השיטוט בחלל הראשי של המוזיאון נדמה למעין ביקור בסטודיו שלה, לינולאום בהיר הונח על רצפת הבטון של המוזיאון, וויטרינות זכוכית מכילות אובייקטים בהם השתמשה ביצירותיה לאורך חמש עשרה השנים האחרונות: חזייה מגומי מ"שתיים שעשוע ורוד", שור עם קרביים שסועים מ"אוהבים אש", מסיכת האריה מ"אני רעה אני". וכל פעם במשך שלוש שעות עם הפסקה קצרה,בחלל נרקדים קטעים, מחוות ותנועות נבחרות מעבודותיה. הצופים מוזמנים לראות את המחול שלה מן הקרבה הפיזית שבה היא יצרה אותו, ממרחק קצר המקשה על ראייה מאחדת.

ויש גם חמישה אילנות גבוהים להיתלות בהם, חמש עבודות וידיאו של יוצרים בעלי שם שכבר הבטיחו את מקומם בפנתיאון של המחול, כמו "ריקוד המכשפה" המפורסם של מרי ויגמן מ-1913; מופע שקופיות מאת באבט מנגולד מ-2010 בו מוצגים דימויים מעבודות של איבון ריינר מ-1972, טרישה בראון מ-1973 וסולו של סטיב פקסטון מ-1977; וידיאו של אנה קיי-איי מ-2012, שבו המצלמה לוכדת את רגליה בטיול על נעלי הפוינט שלה בסטודיו העמוס ציוד ויצירות בתהליך עבודה; נכון שלפעמים נוצר חיבור מעניין בין עבודת הודיאו למחוות של הרקדנים- גוש צפוף ואלים מעמת אותנו עם הרגע בו אנה קיי-איי משתינה על עצמה, אקדח המכוון לרקה של אחד הרקדנים זוכה לרקיעות של מרי ויגמן אבל רוב הזמן נוכחותן של כל העבודות מתגמדת כאשר הרקדנים של גודר כובשים את החלל.

ההתעקשות על מופע מחול או מיצג נע, והמחיקה המהירה של חלל המוזיאון, מחטיאים את האפשרות המעניינת באמת- את הפיכת התנועה לאובייקט, ואת הגוף הממשי לארכיון חי. למה להתנגד לחלל המוזיאון, הרי בניגוד למחול שלא מפסיק לזוז המוזיאון דווקא מאפשר רפלקסיה איטית כזו שנצברת מכניסה ושיטוט ויציאה בזמן נתון למה לא ללכת עד הסוף ולקרוא לזה באומץ ביקור באמנות של גודר. להפעיל את התערוכה רק כשהרקדנים של גודר נמצאים בתוכה, ולומר לקהל בואו בשעות הפתיחה, אתם מגדירים את זמן ההשתהות המתאים לכם. מה שתפסתם ומה שראיתם נשאר איתכם, מחמיצים חלק אבל גם צוברים את הרסיסים הגודרים, את ההתחרטויות האינסופיות שהן מעשה לימוד ופרשנות על מי שהיא ועל מי שאנחנו. הסוף היה מפתיע ונפלא רקדנית אחת נותרה לשבת לבדה, מובסת, כך בוודאי נראה גופנו מבפנים בזמן התום או החמלה.