"שער הרוחות" (The Gate of Winds) מאת קולבן דאנס ולהקת מרגרט ג'נקינס

יש משהו משכר בשיתופי פעולה, מין תחושה נעימה שאורזת הכל בהדיקות שמתחשק להתמכר לזה. אך לעיתים מסתבר שבידי שותפות כזאת יש מספרי גיזום חדים והיא מבקשת, לאו דווקא מתוך כוונה רעה אלא מתוך תחושת היחד, לגזום את הקצוות ואת הבליטות, את השונות, כדי לרפד איש את רעהו בתחושת חג.

הפרוייקט "שער הרוחות" הוא שיתוף פעולה בין הכוריאוגרפית האמריקאית מרגרט ג'נקינס ללהקת קולבן דאנס הירושלמית. העבודה עלתה בסן פרנסיסקו באפריל 2014 בחגיגות 40 שנה ללהקתה של ג'נקינס ועכשיו היא עולה שוב בפסטיבל ישראל. בפרוייקט משתתפים שבעה רקדנים מלהקתה של ג'נקינס ושמונה מלהקתו של אמיר קולבן, שגם עיצב את פסקול המופע. "שער הרוחות" מציעה חיבור בין שני עולמות, מנסה להציף את הפרשנות האישית מאוד והבלתי נראית של ג'נקינס וקולבן למה שירושלים מעוררת בהם.

חיי השיתוף על הבמה יצרו מעין קורוזיה, בעברית שִׁתּוּךְ , תהליך כימי בחומר שנובע ממגע בחומר אחר. משהו בפיזיות של קולבן דאנס יצרה שכבה מבודדת שעצרה את החמצן העדין והאורירי שיש בכוריאוגרפיה של ג'נקינס. השרירים היו מתוחים ונכונים, חזקים ואקטיבים אבל האדרנלין שהיה צריך להתעורר מסיבה טבעית וצריך שיתקיים לצידו רוגע נבלע. התחושה היתה שעיקר האתגר של הרקדנים הוא למצוא את מקומם במרחב עד שהרגעים היפים של המגע ושיווי המשקל ששולבו ברגישות החברתית טוייחו. יפה היה החלק שנרקד על הריצפה, הורדת הווליום האקטיב יצרה צורות הרמוניות, ספונטניות והדדיות. וירושלים? היא נשארה העיר שחולקה לה יחדיו.

הגרסה המקוצרת של "Times Bones" יצירתה האחרונה של מרגרט ג'נקינס היא מעין עיון ביצירות העבר שלה. ג'נקינס מצליחה למצוא כל הזמן נתיבים מפתיעים עבור המסות שנעות בחלל בתנועה הדדית. מודעת היטב לנפילות העדינות של הגוף, לעמידה הדוממת לגמרי, ולתנועת היד האחת אם נותנים לה תשומת לב ראויה. לצלילי אורלוגין רחוק מתגלים בד בבד גם נוכחות וגם ריחוק.