"רבע ירח“ ערב דואטים- להקת המחול ענבל
ירח מלא או חרמשי הוא תמיד דימוי משמעותי באמנות. ירח הוא לא רק גרם שמימי, כי אם גוף מטפורי – ירח מאגי, מיסטי, מיתי. ואם מופע השמש הוא מופע פיזי, הרי שמופע הירח הוא מופע מטאפיזי. אז איזה מין ירח עולה בערב החדש של להקת ענבל?
הערב נפתח בדואט "בוא נהר" מאת תום ויינברגר. שתי רקדניות בשמלות פאייטים נעות לצלילי הפרק הרביעי מתוך הסימפוניה החמישית של מאהלר, יצירה שהפכה למזוהה עם מוות ואבדן, אבל נכתבה במקור כמכתב אהבה לאשת החברה הוינאית אלמה שינדלר. בתוך אותה ליריקה מעודנת מאוד ומשתפכת, נעות הרקדניות נועם דויטש ורומי כהן כמו אורגניזם הנמצא במצב חירום, המתמקד בחיוני ביותר בכדי לשרוד, מגששות לאתר נקודות להיאחז בהן. חצופות ואנינות הן מתקדמות יחד על קצות האצבעות ונפרדות, מחליפות מקום, מכרכמות פנים ואז חורצות לשון. בלי להיות מס שפתיים או לשדר בוטות. החזרה שלהן לעומק הבמה, לשכיבה חסרת מעש יומיומית, מתפקדת כהרהור קיומי מתמשך שתחילתו עוד לפני השבר שהתנבאותו הרגשית הגשימה את עצמה והיתה לקינה אילמת.
את הדואט השני, "Make Your Poem" מאת דפי אלטב, ביצעו הרקדנים רוני פייגלר ושניר מרבך. פייגלר בגבה לקהל שרה את השיר הקאנוני ״קה סרה, סרה״ בעוד מרבך במקביל כותב את מילות השיר על הקיר האחורי. ואחרי חילופי דברים, כשמתחילה התנועה,הדימויים הנבראים מהם, פורמים אותם ולעתים אף מתווים את מתארם. הבדל הגבהים המובהק ביניהם, אותה השגת שיווי משקל בין הפכים המשתנים ללא הרף.יוצר מתח בין הניגוד וההשלמה, בין סערת הקווים לסערת הכתמים. והתנועה והדיבור הקולחים כבדרך אגב יוצרים המשכיות משולבת בחלוקה כמעט־לא מורגשת לפרקים, לפסוקים, למלים, להברות ולאותיות בשפה הוויזואלית. המשכיות רבת-חן שאינה מתקבעת שמזכירה את הרכות הרציפה של גליל בד היכול להימשך עד אינסוף. מאפשרת לשניים למחוק מילה ועוד מילה מן הקיר לוותר על המילים שנכתבו, אולי אף להיפטר מהשפה, כיוון שהיא הושחתה עד שאינה ראויה עוד לשימוש. נענים למניפסט הדאדאיסטי של טריסטאן צארה מ-1918. להיות נטולי קווים מנחים ורווי אי-בהירות. דבר שהיה בו הכול וכלום בעת ובעונה אחת.
ב"פאניקה. סקור קטן" מאת מיכאל גטמן, הרקדנים איתי מאיר ויובל כרמי מבקשים להשמיע קול מול כן תווים שנמצא במרכז הבמה. והם מתעוררים לחיים ופותחים במין אנקה־געייה־יללה שקריאות שבר של שפת אנוש מוצפנות בה, חסרות ישע, מגוחכות ומכמירות לב בציפייתן חסרת השחר לפענוח הצופן. יש משהו יפה בניגוד המאלף שבין השפה האניגמטית, המתעתעת, החומקת, לדיוק בו הגוף מתפתל מתעוות. וגטמן בורא כאן את השבר ואת התיקון, מאפשר להם לבנות מקצב באמצעות מחיאות כפיים. חושף את הדיבור כטבע שאולף חלקית וכשלם שאף־פעם אינו מתקבע סופית. משאיר אותנו עם משפטים שמובנם חתום, כטלפון הציבורי שאי־אפשר להשתמש בו, כסימפטום לחוסר הידיעה, לעיוורון ולאדישות המיידי הסובב אותנו. חש את אדישותו של התת־קרקעי כלפי היעשותו פני השטח. אבל גם מבין היטב ששטות ומשמעות חייבות ללכת יד ביד אם ברצוננו לשקף את האבסורדיות של העולם הזה.. אבל בשביל להרגיש ב"פאניקה. סקור קטן" את אותה איכות פואטית לא צפויה המסיטה אותה, בלי שנרגיש כמעט, אל מחוזות פנימיים, צריך משך ארוך יותר.
ב"פשוט או יותר" מאת אייל דדון, נעם סרוקה ואורי מבזבז מחליפים מחוות אינספור תנוחות ומעברים, ברצף מסחרר של דימויים, כדבר מתעתע שאיבד את ממשותו וייעודו. שתי יישויות שבין חלום למציאות, בין נזילות למוצקות החומר, במצב צבירה גבולי של נפש וגוף. וקשה לומר שהעבודה הזו לירית אבל האגביות שבה מתחלפות המחוות פועלת על הצופה במנגנון דומה עד זהה לזה שהליריות מפעילה בקורא שלה. המהלך הזה לא רק מרענן ומפתיע כשלעצמו, אלא הוא רלוונטי ומדויק. והתנועה הנמרצת שנקטעת לרגעים לתנועה מקוטעת, מקרטעת, או לטובת מחווה בודדת, משלבת פירוק ובנייה רציפה היוצרות הלך רוח נושב. תחושה שיש בגוף איזה דבר שהוא בעל רצון משל עצמו החותר במחשכים מתגעש ונרפה. ויחסי־הגומלין מארגנים את הגוף עד לרמה של התאים, והדינמיקה המצויינת בין שניהם מכפילה את הכוח.
״רבע ירח״, ערב הדואטים של להקת ענבל, הוא הוויה אחת שלמה הנסגרת בחיקה ואז נפתחת כמו־רק־לרגע לגלות סוד. כל אחד מהם עומד לעצמו אך הם גם מתקיימים כמכלול, כמעגל של פעימות, שהתרחשות פנימית, חשאית, עוברת ביניהם, כזאת שהיופי הכרחי לה כפעימות לב.