"רמיסיה" מאת אור מרין

הגישה הרומנטית למוות קובעת, שבני־אדם נעשים מיוחדים ומעניינים יותר על־ידי מחלתם. "אני נראה חיוור," אומר ביירון בהסתכלו במראה. "הייתי רוצה למות משחפת." "מדוע?" שאל חבר שביקר את ביירון באתונה באוקטובר 1810 . "כי הגברות כולן תאמרנה: הסתכלו בביירון המסכן עד כמה הוא נראה מעניין במותו." במאה ה-21 כשסרטן היא מלכת המחלות כולן, קשה לחשוב עליה באופן רומנטי, או לגחח ברצינות על אותה יהירות אנושית שאמרה עליה לפני שלושה עשורים כי היא עומדת על סף הכחדתה. הרבה יותר קל לנו ללחוש את שמה כדי שחלילה לא תדבק גם בנו.

"רמיסיה" היא יצירה אוטוביוגרפית של הכוריאוגרפית אור מרין המספרת את סיפור מחלת הסרטן של בן זוגה אורן נחום שהוא גם הדרמטורג ומעצב פסקול המוסיקה של היצירה. "רמיסיה" מתנהלת בתוך אותו זמן של הפוגה שלאחר הטיפולים הרפואים להבסת המחלה, זמן שכולו עצירה.

והיא משוטטת בין מצבים סטטיים לתנועה של סבל, בין היגיון לאבסורד, בין אירוניה ופרודיה לתמימות של ילדים קטנים. הגוף משווע לאוויר או לפחות לזעקת כאב אחת ארוכה. ורוב הזמן זה מצליח מדלג מעל קלישאות ריקות יוצר דואטים של מנחים בלתי אפשריים שהדיבור בהם ישר. נוגע ללב במיוחד הוא אותו דואט בו הגופים אחוזים זה בזה כשהרקדנית סתיו מרין מרחפת באוויר מעל כפות רגליו של רן בן-דרור והיא מקריאה את המכתב מהרופא המטפל על תופעות הלוואי הנוראיות של הטיפולים הכימותרפים, בקיצור את כל מה שלא בריא לנו לדעת. דווקא ההתחלה בה הרקדנית נעה תזזיתית על הכיסא שלה מרגישה מגושמת ונמלצת והתדר הגס, הופך אותה פלגמטית, מחניק את הדברים הקטנים החשובים כל כך.

"רמיסיה" מצליחה לרגע לרשום בעיפרון דק גם את הזעיר ואת השולי ואת הלא כלום, וברגע אחר למעוך אותו בקשקוש של אותו עיפרון עצמו שכמו כהה בינתיים ואולי אף נשבר מעוצם הלחיצה של האוחזת בו.

פורסם בידיעות אחרונות ב-17 ליולי 2013