שיחה עם גדי דגון
את הצלם גדי דגון שמתעד מזה שלושה עשורים את התרבות הישראלית קשה לפספס. הוא נוכח בכל המופעים לא מפסיד כמעט אף חזרה, צובר הרבה שעות של חושך. בין לבין הוא רוכב על אופניו החשמליים בין סוזן דלל לסטודיו שלו ביפו, עם תרמיל גב שחור, צמוד לקופסה אדומה של סיגריות 'וינסטון'. אוהב את השגרה שבה הדברים קורים מבלי להיעצר ובלי שיהיה צורך לסכמם.
בימים אלה מוצגת תערוכה מעבודותיו בגלריית אפסון, בחוג לתקשורת צילומית, במכללה האקדמית הדסה בירושלים. התערוכה קושרת בין שלושה שיאים של המחול המודרני: ואצלב ניז'נסקי –המיתוס האגדתי ,פינה באוש- מחוללת המהפיכה במחול ואוהד נהרין –המיתוס המקומי והגלובלי כאחד. דגון בוחן את תופעת המיתוסים מהם נבראו השלושה ולהם הן נהפכו.
דגון נולד בשנת 1957 במלבורן אוסטרליה ועלה עם משפחתו ארצה כשהיה בן שלוש וכששואלים אותו הוא אומר שהוא לא זוכר משם שום דבר. אביו שהיה איש צבא עסק בעצמו בצילום כצלם בחיל האוויר ואימו היתה עקרת בית. במקביל ללימודיו בתיכון למד במכללה לצילום בקרית אונו. בצבא שירת בחיל השריון ואחר כך כצלם בגייסות השריון. מיד לאחר השיחרור החל בקריירה של צלם סטילס שהקיפה כמעט את כל תחומי הצילום: מחול, אופנה, פרסום טקסים ועוד. הוא היה עוזרם של צלמי אופנה נודעים וצילם למגזינים כמו: מוניטין, כותרת ראשית וידיעות תקשורת. בין עבודותיו תיעוד להקות מחול כמו בת שבע, ורטיגו, מיומנה, ענבל פינטו ואבשלום פולק. הוא צילם בתיאטרון גשר, בתיאטרון הבימה, תיאטרון החאן וגם תיאטראות פרינג' כמו קליפה. אולם שני היוצרים אולי המובילים שדגון עבד איתם לאורך זמן היו חנוך לוין ואוהד נהרין. שני יוצרים מאתגרים שכל אחד מהם בדרכו מעולם לא נתן לו להגיע למקום הזה של השקט.
באמצע החיים עבר דגון התקף לב. הוא חי תקופה מאוד ארוכה עם כאבים בכתף ולא ידע מה זה, עד שבסוף הלך לביקור אצל רופא המשפחה שלו וכעבור 48 שעות מצא את עצמו עובר צינתור. לפני 3 שנים לדבריו זה עלה שלב והוא חווה את החוויה שנקראת התקף לב.
"בית חולים זה בית חרושת של חיים ומוות אבל רגע ההתקף הוא אחר, זה להיות במקום שהוא גם גן עדן וגם גיהנום. אתה רואה את המוות אתה חש אותו או יותר מדוייק לומר שאתה רואה איזו נקודת סיום מאוד מוחשית שלך, והמסך הלבן הזה שפגשת חי איתך אחר כך".
את פרופ' רן קרונובסקי, הרופא שהציל את חייו, הוא הזמין לסטודיו עם ילדיו כדי להעניק לו פורטרט משפחתי. באותו יום שישי, כמה שעות קודם לכן, הוא קיבל טלפון שהודיע לו כי אמו, חולת הסרטן, מתה.
"נתתי לה נשיקה חיכיתי שיבואו לקחת את הגופה ואז בסביבות שתים עשרה וחצי עמדתי ברחוב ולא ידעתי מה לעשות. החלטתי לחזור לסטודיו ולצלם את הרופא שלי עם ילדיו. כעבור שבוע כשהבאתי לו את התמונות אמרתי לו 'אתה יודע זה היה יום מאוד קשה, אמי נפטרה באותו היום כמה שעות קודם' ואז הוא סיפר לי ששבוע קודם לכן אביו מת. ואז התברר לי שאביו היה פאול קור המחבר של הספר המיתולוגי 'כספיון' ואפילו הפקתי להם במתנה ספר שטרטקובר ערך גרפית. היה לי חשוב לתת תמונה שלמה על הדמות שלו שהיתה מולטידיסיפלינרית, ומאז אני ופרופ' קרונובסקי חברים".
כשמתבוננים בגדי דגון מצלם יש תמיד איזה רגע בו הוא מרים את המצלמה לגובה החזה מצמיד אותה ללב ומחכה, כאילו שיש איזה ריטואל מקסים בחומרתו שמבקש להרים את הלב לגובה הנכון עוד לפני הלחיצה. עוד לפני הזיקוק של כל אותם מראות מנוסחים לתפארת.
את הפעם הראשונה בה הרים מצלמה בגיל ארבע הוא דווקא זוכר אבל הוא לא זוכר מה הוא צילם. "אני זוכר שזה היה בעיקר אובייקטים". אחר כך כשהגיע לביה"ס יסודי בגיל 7 הוא התמנה לצלם הטיולים של הכיתה זה היה החסד שלו, מה שפתר לרגעים את הפרעות הקשב והריכוז שלו. וככה שנה שנה היתה המחנכת שלו יוכבד לנצ'נר יושבת עם כוס התה שלה ומתבוננת בצילומים וזה היה היום הגדול שלו בביה"ס מעבר לזה הכל היה גיהנום.
זה עשה אותך יותר מקובל?
הון פוליטי ממש. הבנות אהבו את זה והמורה אהבה את זה אלה היו רגעי האושר היחידים.
בשיחה שלנו מרבה דגון לדבר על המציאות, על מה שנמצא בין התמרמרות לאהבה, על רוע והתעללות מנטלית, רואה בעצמו קורבן שלהם או לפחות חש אותם באופן מאוד עמוק. הוא טוען שיש איזו דינמיקה קטלנית שסובבת אותנו אותה הוא מכנה בשם ה'וירוס השקט'.
תסביר
"חברה שלי התעללה בי, היא עזבה אותי ואז אני פגוע ואני הולך ופוגע במישהו אחר, והמישהו האחר פוגע במישהו נוסף. בסוף אנחנו מסתובבים בתוך חגיגה שלמה של פגועי נפש, חשופים להתעללות מנטלית. תוסיפי על זה את ההתעללויות הפיזיות למיניהן של הם בהן, והם בהם, והם בילדיהן וכו' וכו' ואת תרגישי איזו מסה של רשע יושבת מעלינו. ואף אחד לא פוצה פה להפך. והערמות רוע האלה מצטברות ומצטברות עד שנדמה שרק האבולוציה תפתור אותן. זה כמו זמזום שנהיה לרעש גדול ואם אתה לא תעצור אותו אתה תתפוצץ זה מאוד פשוט. כל המכלול הזה הוא משהו שאני רואה אותו. אני בן אדם מודע אני יודע מה קורה".
"אני מתעסק המון בפנומולוגיה, זה מחבר אותי גם למחול, ואני מאמין שכל החוויות הסוביקטיביות של האדם יוצרות את עולמו. אני באופן אישי כל הזמן שואל את עצמי מה אני רואה, איך אני רואה, ואיך אפשר לראות עוד. מה שאני מבין עכשיו זה שיש כאן טונים של קבוצות של אנשים".
"למשל אני עובר משבר נפשי גדול עכשיו ושתי נשים שונות לחלוטין מדברות איתי כדי לעזור לי ממקום של חברות והן שואלות אותי מהמקום שלהן, מההגנה שלהן את אותן שאלות. ואז אני מבין שאני כל כך מדייק בבחירות שלי ואני נבהל ממש. זאת ראיה פנומנולוגית בשבילי זה הקשר בין העין והרוח שלי והתודעה החושית שלי הופכת לתודעה האמנותית".
בתקופה שאתה עובר משבר נפשי אתה מצלם אחרת?
"לגמרי. כשאני בדיכאון אני מצלם הרבה יותר טוב. לא כי אני צריך להיות קורבני כדי להיות יוצר אלא כי אני הרבה יותר רגיש. בתור אחד שיצא מארבעה צינתורים והתקפי לב, אני מעשן כמו מטורף, ואני מבין לגמרי שיש פה הימור או הגברת סיכון, ומאותו מקום אני גם מצלם, אני חושב, מהתנהלות והתמודדות יומיומית עם הכל ".
"יש משחק באמריקה שאנשים לא אוהבים אותו בגלל שהם נוטים לא להבין אותו שנקרא בייסבול. מה שמעניין בבייסבול זה שהוא בעצם משחק של סטטיסטיקה של ביצוע. מודדים לך את הביצועים שלך כל יום במשך פרק זמן מאוד ארוך. מה שהופך את המשחק למשהו אחר לגמרי ממה שנראה לנו לעין. על המגרש זה אולי נראה נורא משעמם למעט רגע הפתיחה ורגע הסיום. אבל זה מרתק זה לחיות או למות. ככה זה גם בחיים, או שאנחנו מפסידים או שאנחנו מנצחים כשאנחנו מכים ורושמים לזכותנו את מספר הריצות הרב ביותר".
מה זה בשבילך לנצח את החיים?
"לנצח את החיים במובן שלי הוא לבצע עבודה מדוייקת עם ערך מוסף, זה הדרייב הגדול. אני כל כך הרבה שנים מתעסק בתחומים האלה ואני גם בורח אליהם כי אני לא רוצה לראות כל כך מה קורה בחוץ. יותר נוח לי להיות בעולם הזה, לתווך אותו. אבל כשאני מעורב אני בפנים".
דגון מצית עוד סיגריה ומספר שכשהוא בא לצלם תרבות הוא לא בא לצלם אותה במובן הצר של המילה אלא הוא מביא את כל כולו עם האינפורמציה שהוא נושא, ועם כל תחומי העניין והאהבה שלו לנושא. "מה שאני מנסה לעשות זה לקחת את היכולות והידע שלי ולעשות איזו שהיא טרנספורמציה לאיפה שהצילום עדיין נחוץ. ברור לי שההתמודדות שלנו עם הדימוי היא הרבה יותר מודעת היום"
בשבילו המחול הוא המדיום הכי מעניין היום באמנויות הבמה. " המחול הוא דלת פתוחה הוא מכיל הכל ומהר. בקרוב אנחנו נראה אנשים בני 40 50 ו-60 רוקדים על הבמה. ושילובי מוסיקה, וודיאו, משחק, תנועה פרפורמנס. נטלי צוקרמן היא בעיניי ההתחלה של האבולוציה בתיאטרון. המדיום התיאטרלי בהגשה הנוכחית שלו, ועם כל הכבוד לטקסטים למחזות ולשחקנים הנהדרים, הוא לחלוטין לא עדכני. אני אומר את זה בעדינות, התיאטרון לא יודע איך להגיש את עצמו בצורה יותר מעניינת"
"אני הרוס על תיאטרון, ואני לא רוצה לירוק לבאר שאני שותה ממנה, אבל אני לא מוצא כרגע בתיאטרון הרפרטוארי עניין. יש בעיה בגישה וזה עניין אולי של זמן, אבל אני כן רוצה להאמין שאפשר לקחת מחזות ולהפוך אותם ליותר רלוונטים וליותר מעניינים לצפייה".
"התיאטרון נמצא היום במקום הצהרתי. הצהרתיות היא התנועה היותר נוחה לנו היום להתמודד עם תרבות ועם החיים בכלל. אני מעדיף להיות יותר עקרוני. נראה לי יותר חשוב לתווך עקרונות עכשיו מאשר להצהיר הצהרות. הסיבה לזה היא שאני מרגיש צורך להגן על עצמי. כשאני מציג לך משהו אני רוצה לקחת עליו אחריות. זה לעולם לא משהן טכני בשבילי להציג. כיוון שיש משהו כל כך יפה בצילום מחול, אפשר בקלות לצאת ידי חובה ולהראות המון תמונות יפות. ובמהלך 30 שנות צילום המחול שלי, צילמתי המון תמונות יפות אבל זה לא סיפק אותי".
"אני מרגיש שאני תמיד נמצא בתהליך, שיש משהו אינסופי שבו כל יום אני מביא משהו אחר ממני שקשור לנימי הנימים של החיים הפרטיים שלי. ואני צריך לדייק את זה. בכלל תהליכים במחול הם מאוד איטיים ולוקח לנו הרבה מאוד זמן להבין מה אנחנו רואים. צריך זמן. צריך לעכל את זה.
אם נחזור לאחת התמונות בתערוכה שלך בה אנחנו רואים את חצי מעגל כסאות העץ הריקים של העבודה "אחד מי יודע" של אוהד נהרין, זו בעיניך תמונה שהיא תיווך של עיקרון?
"בהחלט כן. זו הפעם הראשונה ששמו כסאות לאחד הריקודים הישראלים הכי חשובים במאה האחרונה לא רק בארץ אלא בעולם. הכסאות האלה נמצאים היום ברוב הרפרטוארים של כל הלהקות החשובות בעולם. זה חיבור מדהים בין התרבות שלו לתת הכרה שלו. קצת פרופורציה, אלווין איילי, אחד הסמלים היותר יפים של התרבות האמריקאית, פתחו את העונה עם אוהד נהרין. אני לא זוכר מתי איזו שהיא להקה ישראלית התעניינה או הזדקקה לייבא עבודה מאלווין איילי. המחול הישראלי הוא ברמה מאוד מאוד גבוהה היום".
"נקודת ההתחלה היא דוקומנטציה של מהלך מרתק. היה לי מזל הייתי פה כשזה קרה. כמו שהיה לי מזל לצלם את פינה באוש ולרקוד איתה טנגו ולהיות בוופרטל ולהבין מה קורה שם."
דגון מספר שבמשך הרבה מאוד שנים היו מפיקי המחול הישראלי שולחים אותו מסביב לעולם לצלם את כל ההפקות שהיו מתוכננות לבוא ארצה. "היתה גם תקופה שהיו עורכים בעיתונות הכתובה עם רעב לתרבות, מה שיצר דינמיקה שכולם ניסו ליישר קו מולה. זו היתה תקופה שהאמנות ניצחה וקיבלה בעיתונות יותר במה".
כשעלה הרעיון של התערוכה בנה דגון גריד טכני- קו דיאגונל שנקודת התחלה שלו היא ניז'ינסקי. שבהיעדר התיווך לעבודתו נותר עבורו כמיתוס מחולל. ״פולחן האביב״, הכוראוגרפיה המהפכנית ליצירתו הפגאנית של סטרווינסקי, הותיר זעזוע בעולם המחול וסלל דרך חדשה למחול המודרני, "בהיעדרה ספק אם היה מתפתח המחול המודרני כדרכו".
בעיניו של דגון, אבולוציית המחול המודרני ממשיכה עם ״פולחן האביב״ של פינה באוש (1975). באוש, שהפכה ביצירתה את הבמה לנקודת מפגש מולטי-דיצספלינרית, למדיום אבולוציוני מתרחב, שהפך אותה בעיני דגון למיתוס בהתהוות, ממנו כל יוצר עכשווי חייב לחרוג.
בעיני דגון, אוהד נהרין, הוא מיתוס בהתהוות. נהרין מייצג בעיניו את מי שהצליח לחרוג מהמיתוס של באוש, "להשליך עצמו קדימה אל החלל, אל הבלתי ידוע, למשהו אחר שהוא שלו אבל שאנחנו עדיין לא יודעים לשים עליו את היד ולתווך אותו תימטית".
כשערמת הבדלים במאפרה מצטברת, דגון מעיד על עצמו שהוא מסור ואובססיבי, זה שומר אצלו על הסקרנות והרגש. הוא יכול לצלם עבודה של בת שבע 20 וגם 30 וגם 40 פעם. "ממותות היא עבודה שעדיין מכה בי כשאני מתעד אותה למרות שהיא עבודה מ-2003. הרפטיציה הזו היא הדרך היחידה לדעתי בה אפשר לתעד, תמיד יש עוד משהו לעשות, לראות. התפקיד שלי הוא כפול. המחוייבות שלי היא לתווך בין הקהל לעיניים של אוהד נהרין ולהשאיר להיסטוריה את העבודות שלו מתועדות על פי דרכו".
"לאוהד יש יחסי אהבה-שנאה עם תיעוד ודוקומנטציה ובכלל עם חשיפה", משתף דגון, "נדמה לי תמיד שיש לו את הרגעים האלה שאחרי שהוא סיים ליצור עבודה הוא רוצה ללכת הביתה ושאף אחד לא יראה אותה. ופה אני עט עליו עם הצילום והדוקומנטציה ויש את הצורך שלו לשתף פעולה עם זה ומול זה ואת הצורך שלי לתווך את זה כמה שיותר קרוב לעיניים שלו ".
איך עושים את המעבר הזה, איך אתה מצליח לוותר על העיניים שלך לטובת העיניים של מישהו אחר?
"קודם כל לומדים היטב את העיניים שלו ואני איתו 26 שנה, אני הגעתי כשהוא הגיע. אחר כך יש לי את המתנה הגדולה שהוא מאפשר לי להשתמש ולהביא את הנרטיב שלי. והיכולת שלי להביא את הנרטיב שלי היא המתנה הכי גדולה שאתה יכול לקבל מאוהד נהרין. ופה בעצם אני כמו עוד רקדן כמו תאורן כמו כל אחד שעובד איתו והוא מאושר הן להיות חלק מהתיווך של זה כפי שזה והן ליצור. וכל עבודה יוצרת התקדמות או ריגרסיה אבל יש תהליך. והתהליך הזה הוא המתנה הגדולה".
אתה יכול לגלות לי משהו שאני לא יודעת על העיניים של אוהד נהרין?
גם אם הייתי יודע אני לא הייתי מגלה לך. זה עניין אתי ביני ובינו.
למרות שהתחושה עדיין זרה לו מעז דגון לומר בשנים האחרונות שהוא מתעסק באמנות. את התערוכה החדשה שלו אצרה יהודית גואטה אבל את הטקסט כתבה הפילוסופית מירב יכין שחיברה את העבודות לתורת הזמן של היידיגר שטען שהחשיבה על הזמן כעל רצף של רגעים על ציר ליניארי של מציאות היא חשיבה מוטעית ומטעה.
"כדי ׳לדעת׳", כתבה יכין בטקסט שמלווה את התערוכה, "ישנו צורך בתפישת זמן שמאפשרת את ה׳אני הטרנסצנדנטלי האחדותי׳, כמוקד הזהה לעצמו שיחזיק עצמו לאורך זמן. המהפך הגדול של היידגר הוא בהצגת תפישת הזמן כדבר שלא ניתן לרדוקציה. על פי תפישתו, שלוש צורות הזמן, אותן הוא מכנה אקסטזות, מאוגדות יחדיו כתופעה אחדותית ובלתי מתחלקת תחת השם ׳זמניות׳. שלוש האקסטזות, הן כשלוש תופעות החורגות מבסיסן האחדותי, בעודן נותרות בלתי נפרדות ומפותלות זו בזו". דגון מסתכל על השלושה כמייצגי שלוש צורות הזמן.
דגון אומר שלמרות שכמעט כל החברים הפרטיים שלו אמרו לו על הטקסט, שזה לא הוא הוא מרגיש שזה הכי הוא. ושזה טקסט או תיווך שהוא מרגיש מוגן מאחוריו. "לא רציתי לצאת פלצן אבל הפעם היה לי חשוב לדבר עקרונית גם לי מותר לפעמים לנסות לאסוף את עצמי בצורה יותר מאורגנת".
"אני כל יום קם ואני חשוף למחול ואני צריך איזה סדר שמגלה לי מאיפה אני בא ולאן אני הולך ולמה אני עושה את מה שאני עושה. מין אירגון מנטלי רגשי. תזכורת לזה שיש תודעה וזמן ושאני לא פועל בואקום אלא אני חלק ממשהו. וזה לא מפחיד כל כך להחזיק באיזה עיקרון או שניים ביחוד שהם מקצועיים והומנים".
"דרך החברים שלי, שהם לגמרי בעדי, הבנתי כמה קשה לאנשים להבין טקסט שהוא עמוק ועקרוני וכמה קל להם להתמודד ולחיות עם חיים הצהרתיים. הצהרה זה משהו שהוא טוב להיום, מחר תהיה כבר הצהרה חדשה. לנייד עיקרון זה קצת יותר קשה. זה מחייב יותר. זה עניין עקרוני" הוא צוחק.
"בתור בן אדם מאוד מוצף זו פעם ראשונה שאני אורז קצת בשביל לקחת אחריות אמיתית על משהו, ובעצם זה המסר של התערוכה: אני מאורגן ואני יודע מה אני רוצה להגיד ואני נותן לך אופציה. יכול להיות שאף אחד לא יבין שום דבר אבל זה גם בסדר. יש לי פרספקטיבה של הרבה שנים על המחול, רובה אני מודה היא לקטנית אני חי בזה 30 שנה והתארגנתי כרגע לנקודה הזו. כאן זה לא רק רגעים של אושר זה ציר שלקח את הלקטנות ושם אותה על איזה תווך וזו מתנה נורא גדולה שקיבלתי לעצמי מהעבודה שלי."
עכשיו הוא גם מתכנן להצטרף לשיעורי גאגא אבל בינתיים הוא יותר ויותר מוצא את עצמו רוקד בבית, נפתח למשמעות התנועה. לפני כמה ימים הוא מספר ששמע שיר מסויים שהוא מאוד אוהב בלופ, במשך 12 שעות, תוך כדי שהוא עובד ורוקד. הדבר שהכי מעניין אותי זה ריטואלים, משם אני בעצם בא ודרך זה הכי קל לי להבין את החיים.
העיסוק שלך במחול מאפשר לך לראות אולי רק את מה שיפה, יש רגעים שאתה מרים את המצלמה שלך כדי לצלם את המציאות היומיומית שסובבת אותך?
"לא. אני אדם חשוף ומאוד קשה לי לעשות את ההתאמה והאיחוד ביניהם וזה בא לידי ביטוי גם בכל פרמטר של החיים האישיים שלי. הדיסוננס הזה הוא קושי עצום. מצד אחד יש את שיא השלמות ויכולת ההבעה והרגש ומצד שני המציאות הכעורה שהיא ההפך הגמור.המציאות הורגת אותי. קשה לחיות עם כל כך הרבה אנשים מוכשרים בצד אחד ועם הצד השני שהוא חיי היום יום".
"כל פעם שאני חוזר למציאות אני בחסך וחסר של הבנה וידע לגבי איך צריך להתנהל. אולי כי אני לא פה. אני במקומות אחרים. ואני מעדיף לייצר מציאות דרך העיניים הפואטיות שלי".
איך אתה הולך בעולם כשאין איתך את המצלמה?
אני עדיין מצלם בראש בלי מצלמה. כשאתה עושה את זה הרבה שנים אתה מודע ליכולת הקיבולת הפרטית שלך. לי יש ענן איחסון פרטי בנשמה שלי ושם אני שומר את כל מה שאני מצלם ויכול להיות שאותו זכרון שצילמתי בראש יבוא אחר כך לביטוי על הבמה או באיזה רגע לא צפוי אחר.
אתה תמיד מחפש מוזה לתווך אותה, מי תהיה המוזה הבאה שלך אחרי נהרין?
היא קיימת כבר וקוראים לה רועי אסף. אני מהמר עליו ביג טיים. הוא כבר מכיל את כל מה שמחול מאפשר להביא לבמה באופן עמוק והוא מרגש אותי ברמות על. ואת נהרין, כל עוד אני חי, אני אמשיך לתעד.
.
הראיון עלה באתר הבמה