שיחה עם טליה פז

היא גדלה בבית ספוג מחול, בית שמדברים בו כל הזמן על יצירות ומופעים ותרגילים. וכשרואים אותה יושבת בבית קפה קטן בבזל, שותה קפה וקוראת עיתונים יומיים, שום דבר לא מסגיר את הקריירה הבינלאומית והמפוארת שלה כרקדנית ישראלית, אחת שרקדה עם הלהקות הטובות בעולם כמו בת-שבע, בלט סקפינו-הולנד, בלט קולברג-שוודיה ולהקת VD8 לונדון, ועם גדולי הכוריאוגרפים. אוהד נהרין, ירי קליאן, לויד ניוסון, יוהאן אינגר, סטיין סליס ומץ אק, הרעב למחול דוחף אותה קדימה. ובכל זאת בחרה לחזור לכאן, לארץ.

היא מלמדת בסמינר הקיבוצים כבר 12 שנה אחרי שהחליפה את אמא שלה, נירה פז רקדנית לשעבר עטורת פרסים, ומורה בכירה לבלט. והיא עומדת בראש בית הספר למחול בסמינר הקיבוצים מספטמבר 2014 בית הספר לאמנויות המחול שכולל מסלולים לתואר ראשון במחול ותנועה, בתיאטרון-מחול, וכן לימודי מחול ותנועה למורים בפועל ומכינה מקצועית ללימודי מחול. 

המחול והבמה היו אל מול העיניים של טליה מהרגע שהיא זוכרת את עצמה, אבל הרצון ללמד היה פחות נוכח. היא מתארת את הילדות שלה כמשהו מאוד טריוויאלי שאין בו דרמות גדולות, גם לא הבחירה שלה ללכת בתוואי שאמא שלה הלכה בו. ״גדלתי במקום מאוד בריא ויש לי אמא מאוד בריאה בנפשה ובגופה, תודה לאל, שעשתה קריירה מאוד גדולה במחול, וברור לי שהיא השפיעה עלי רבות״.

באיזה אופן?

״אנחנו מדברות מחול כל הזמן וזה היה דבר טבעי להיות רקדנית, חלק מן היום יום, עם שיעורים פעמיים בשבוע ואחר כך יום יום עם שיעורי-בית, למדתי את כל הביטויים הצרפתיים בעל פה. אני זוכרת את עצמי בגיל שש מגיעה הביתה ואמא היתה שואלת אותי – מה למדת היום? ובגלל שהייתי צריכה לספר לה בדיוק את מה שהיה, התחלתי לאמן את עצמי לזכור את התרגילים בדרך מהסטודיו הביתה. ואז היא היתה יושבת מולי ורושמת את כל השיעורים. 

אני בגיל שבע זכרתי מערכי שיעור שלמים בראש. עם הזמן ככה היא לימדה את עצמה איך ללמד ילדות קטנות בנות שבע בלט, ואת זה היא עשתה עוד בזמן שהיא היתה רקדנית. זו היתה הדרך שלה להכשיר את עצמה כמורה אחרי הקריירה הבימתית שלה כרקדנית״. 

אז בעצם ככה את גם הכשרת את עצמך?

״כן אבל ללא יודעין. כשהייתי בחו״ל הייתי שולחת לה מחברות שלמות עם תרגילים של המורים שלי. עד היום יש לי אוסף מחברות עם תרגילים של מורים שלי. וכשאני פותחת את המחברות האלה אני רואה מיד לנגד עיני את הרגע, את היום, את הסטודיו, איפה עמדתי ואת הריח. הכל חי. בדברים אחרים אין לי כזה זכרון פנומנלי.

בגיל שש עשרה נסעתי ללמוד בקונסרבטוריון המלכותי בהאג שבהולנד וכל לילה זו היתה המנטרה, הייתי יושבת ורושמת את השיעור של הבלט הקלאסי במחברת לאמא שלי. הכשרתי את עצמי להוראה ואמא שלי הכשירה את עצמה להוראה דרכי. ועד היום אנחנו מחליפות מידע ומדברות על שעורים כל הזמן״.

פעם ראשונה שלך על במה?

״תיק נצרים ורוד, נעלי בלט ורודות, טייטס ורודים ורשת סרוגה לשיער, אצל אינס אלכסנדרוביץ, במרתף בדיזנגוף פינת בן גוריון. הגיעה לבת דור מהבולשוי בשנות השבעים ופתחה סטודיו ולימדה אחר הצהריים. שש שנים למדתי אצלה ואחר כך היא נעלמה, עזבה את הארץ. אבל תמיד הייתי על במה. תמיד רציתי לרקוד, תמיד רציתי שיראו אותי, תמיד רציתי תשומת לב. בגיל ארבע חמש הייתי עוצרת את כל המשפחה כדי שיראו אותי רוקדת״.

אז איך זה לעבור למאחורי הקלעים, הרי בהוראה באיזה שהוא אופן התלמידים הם אלה  שבמרכז ה׳במה׳?

״הוראה זה דבר שאני גדלה לתוכו והוא משתנה מבחינתי כל הזמן מהרגע שהתחלתי ללמד. במשך השנים כשרקדתי בחו״ל הייתי מגיעה לארץ ללמד רפרטואר ממה שלמדתי באירופה. אבל ללמד בלט, להיות מורה במובן שאת מלמדת יום יום, מלווה תהליך ולא קורס קיץ קצר שבו את באה והולכת, זה דבר תהליכי חינוכי. 

מעולם לא קיבלתי הכשרה פורמלית להיות מורה מחנכת פדגוגית, לא באמת כמו שצריך, בואי נאמר ככה. ובהתחלה זה היה גם אמצעי פיננסי כלכלי, לא חשבתי שאני רוצה לגדל מורים רקדנים ליצור אמנים, עם השקפת עולם פוליטית וחברתית. שלא רק יחרשו בסטודיו כמין מפלט, אלא יפתחו את הראש כלפי חוץ.

אני גם בגיל אחר, התבגרתי, יש לי בת שגורמת לי גם להסתכל על התלמידים שלי אחרת כל הדברים האלה עוזרים לי לגדול לתוך התפקיד שלי כמורה. ויש לי עוד הרבה מה ללמוד״.

אז איך את מלווה מישהו באופן תהליכי. אני אצטט את הצהרת הכוונות שלך בכניסה שלך לתפקיד ראש בית–הספר למחול בסמינר: ״לאפשר לרקדן למצוא את קולו הייחודי, לחקור, להעמיק ולשכלל את שפת הגוף. לבטא את היכולות שלו כמורה, כרקדן-יוצר וכאיש חינוך, המשפיע על החברה ותורם לעולם התרבות והאמנות“?

״רוב הבנות שאני פוגשת בסמינר הן אחרי צבא בנות 24 פלוס, שיש להן בסיס מחולי כזה או אחר שהן הביאו איתן ממגמות מחול ואצל רובן בשלב הזה השאיפה היא לא להיות רקדנית אבל אני כן רואה כחלק מהתפקיד שלי להחזיר להן את החדווה והאהבה למחול. כמורה לבלט קלאסי חשוב לי להראות להם כמה הוא יפה, וכמה הוא מדליק, וכמה כייף לרקוד אותו. אני שוברת להם את כל המיתוסים שרואים בו דבר קפוץ ומוחזק מידי שלא נושם. והשיעורים שלי הם מאוד חוויתים. 

והמחשבה שלי בסמינר, בשלוש שנים שאני פוגשת אותן, להעביר אותם קודם כל את הלקסיקון של הבלט הקלאסי הם צריכות לדעת את האלמנטים אבל גם לחוות אותם את המורכבות שלהם. הרי אחר כך הן יוצאות להיות מורות והן צריכות לחדד את הבסיס הנכון של הבלט, את העמידה הנכונה את הטרמינולוגיה.

אני לא מלמדת בסיס אבל אני כן נותנת להן תרגילים מורכבים מחוליים שבתוכם אני שוזרת הכל כולל המתודיקה או מה ההבדל בין השיטה רוסית (בגנובה) לאנגלים ולצרפתים. הכל בנגיעות. אני גם רואה אותן בגיל שלהן ומה מעניין אותן בגיל הזה חבר וחתונה. אני מורה לריקוד לזרימה ואני מאמינה שהטכניקה מגיעה מהריקוד ולא להפך. את לא יכול להחליט שאת עומדת ומחזיקה את הרגל, זה יבוא מתוך הריקוד וההיצמדות למוסיקליות ואז הטכניקה גם תהיה שם ותרים אותך״.

הסמינר הוא מוסד מיוחד שבמהותו הוא רב תחומי, באיזה אופן זה משפיע על המסלול?

״הפיצול של הפקולטות בנמיר ובתל ברוך קצת מקשה על שילוב בין כל התחומים אבל בין התיאטרון והמחול שנמצאים באותו מקום יש קשר. אנחנו חולקים את אותם המורים, מופיעים אלה בעבודותיהם של אלה. הייתי רוצה יותר מין ביה״ס “fame”-תהילה כזה. אבל אנחנו לא סדרת טלוויזה מוזיקלית ואצלנו יש גם את העניין המקצועי חינוכי ויש תשע שעות של חינוך ופדגוגיה כי יש 120 מגמות מחול בארץ ואת צריכה כדי ללמד בהן תעודת הוראה. לפחות שבעים אחוז מהמורות שמלמדות מחול בכל הארץ הן יוצאות הסמינר. אם לא יותר.

החינוך חשוב והפדגוגיה חשובה ולכן גם המתודיקה צריכה להיות גבוהה יותר. צריך להרים את הממוצע. הסמינר הוא מקום של רוח הוא יצור עתיר זרועות שמחפש את מקומו. יש בו 5000 סטודנטים והמחול בו הוא עוד מקצוע ולא דבר שלומדים כדי להעלות טקס בביה״ס. ויש בסמינר גם חשיבה הוליסטית ששולחת את הסטודנטים להתנסויות בקהילה, לעבודה עם בתי ספר מיוחדים ובתי אבות. יש נתינה חשובה אבל לא כזו שמתייפיפת אלא כזו שקשורה ללימוד הפדגוגי או לשיעורים שעוסקים בקשר בין מחול לחברה. אפילו פיתוח קול שיעזור למורה להבין איך היא עומדת מול כיתה. הסמינר הוא מקום עם רוח קיבוצית והעובדה שהוא בנוי באופן שכבתי שבו לכל שנה יש גם מחנכת פדגוגית הופך אותם למאוד מלוכדים.

אנחנו בסמינר רואים את האדם כשלם בהוויה שלו ולכן אנחנו לא רוצים לייצר איזה שטנץ, דפוס קבוע, האחריות של התלמידים שלנו היא לקחת את הפלטה הרחבה שאנחנו נותנים להם ולהמשיך לחקור אותו וללמוד. ויחד עם זאת אני חושבת שהתלמידים שלנו מאוד ראלים כשהם יוצאים מהסמינר, הם מבינים איפה הם עומדים ולאן הם צריכים להתקדם״.

יש שני סוגים של מורים אלה שמקרבים את התלמידים אליהם ולתפיסת העולם שלהם ויש את אלה שמאמינים שדווקא צריך להרחיק את התלמידים מהתפיסה שלהם כדי שהם יצליחו. איזו מורה את?

״אני מנסה לשחזר איך אני מלמדת. לי יש שני דברים שחשובים לי בהוראה: אחד שהן ידעו את כיווני הגוף בחלל עם השמות שלהם ושהן יגידו אותם כדי שהן יבינו אותם, כי אז הן יכולות לעשות הכל. ומעבר לאוריינטציה כשלא יודעים את הכיוונים זה נהיה פלקט שהופך את הגוף לדו-מימדי. והדבר השני הוא הריקודיות, הזרימה של התנועה, המוסיקליות. 

אלה הדברים שהכי חשובים לי בהוראה כי בתוך כל זה, כשאני נותנת שיעור ולא משנה באיזו דרגת קושי, כשזה נמצא הטכניקה מגיעה. אני מנסה להביא אותן לרמת יכולת או דרגת ביצוע מתוך הפנים שלהן החוצה, ואת זה אני מקווה שהן ינחילו הלאה״.

תשכנעי אותי שבלט קלאסי הוא לא אותו מחול קפוץ ומוחזק אלא דבר חכם יפה ונחשק?

״על במה כשזה ברמה גבוהה זה בהחלט שיר הלל לגוף האדם וליכולות שלו, אבל בשיעור אני נהנית מהמשחקיות, מהמוסיקליות, מהתיחכום, מהחיבור בין האלמנטים, מהאופן שבו זה עובד על השרירים. טכניקה קלאסית בעיני זו הטכניקה היחידה שחיה. הטכניקה של מרתה גְרָהם עם מותה נסגרה, כנ״ל הטכניקה של מרס קנינגהם ושל לסטר הורטון. אין התפתחות. בבלט קלאסי יש כל הזמן התפתחות מהחצר של המלך לואי ה-14 ועד היום הטכניקה רק הולכת ועולה ומשתנה וזה קשור ללימוד לא רק לפיזיות. זה קצת כמו עם ספורטאים שיכולת הביצוע שלהם היום עולה על כל דמיון. 

הטכנקה הקלאסית זה כבר מזמן לא להיות מרגוט פונטיין ולהסתפק בלהרים לארבעים וחמש מעלות את הרגל. קחי לדוגמא את סילבי גיאם שהגיעה לבלט מהתעמלות אמנותית, מה שחינך את הגוף שלה אחרת. הטכניקה העוצמתית יחד עם הגוף שלה רגליים ארוכות במיוחד, רזות וגמישות, מקושתות כמלקחיים, הפכו אותה לבלרינה אגדתית.

אין שום דבר שיכול כמו הטכניקה של הבלט ללמד אותנו קורדינציה, ומוסיקליות, ומהירות ואיטיות איכותית, ואורך, כל מה שרקדן צריך כדי לעשות מה שהוא רוצה אחר כך״.

טליה פז מספרת שרוב הזמן הכל החוויר לעומת המחול עד שבגיל שתים עשרה היה לה משבר  שפתאום היא שאלה את עצמה אם היא רוצה לרקוד? ״התעייפתי אחרי כל השנים האלו. מגיל שש פעמיים בשבוע, אחר כך כל יום, ושיעורי בית. אני זוכרת משמעת, מאמץ. רציתי ללכת לצופים. רציתי משהו אחר, אבל אחרי שהפסקתי וראיתי מה כולם סביבי עושים זה שיעמם אותי וחזרתי למחול״.

מה מזין אותך כמורה?

״המורים שלי לשעבר, ואמא שלי, והמחברות שאספתי עם התרגילים שעברתי, וצפייה בסרטי וידיאו של שיעורים של מורים אחרים״.

מי למשל?

״כרגע אני צופה בעיקר בשיעורים של ה״רויאל בלט״ ומה שמצא חן בעיני זה שהתרגילים היו קצרים ופשוטים ומהירים אבל העבודה היתה מהמרכז החוצה. וניסיתי את זה על הבנות שאני מלמדת וזה באמת איפשר החזקת גוף אחרת״.

הבת שלך רוקדת?

״לא. וגם לא נראה לי שזה יהיה אי פעם הדבר שיעניין אותה. לרגע התאכזבתי אבל זה עבר לי מהר מאוד כי אני רואה בה כל כך הרבה יכולות אחרות. כן סביר שהיא תהיה על במה״. 

מה את חושבת על המחול בארץ?

״אין כאן מסורת של בית אופרה ולהקת בלט בתוכו, וגופות מתאימים, וטכניקה, ולכן יש סגנונות שמעולם לא הגיעו לכאן, שלא נרקדו כאן ושפשוט דילגו מעלינו כמו למשל הסגנון של ויליאם פורסיית‘ אחד מחשובי היוצרים המשפיעים בני זמננו. המחול הישראלי אפילו לא הושפע ממנו.

אוהד נהרין כמו פורסיית׳ הוא כוריאוגרף שאבולוציונית השפה שלו מתפתחת. אוהד התחיל עם שפה במקום אחד אבל הוא מצא כלים להגיע איתה כל הזמן למחוזות חדשים. ואין הרבה כאלה בדור הזה בעולם.

אז לאן לדעתך האבולוציה של המחול הישראלי הולכת?

קשה לי לומר. כולם חברים ומקסימים ועובדים יפה ואני בעיקר רואה את העשייה הברוכה והמאומצת סביבי. אני מורידה את הכובע בפני מי שממשיך בתנאים שיש כאן ליצור ולייצר. 

מה החלום הבא שלך?

״בחמש שש השנים האחרונות אני עסוקה בחיי. אבל אני כן עובדת עם מיכאל גטמן שהוא חבר מוכשר וכוריאוגרף נפלא שאני מאמינה בו על יצירה בשם Am I שהתחילה ב-2015 כיצירה בת שמונה דקות ועם השנים התארכה לחצי שעה. התוכנית היא להופיע איתה בקיץ ובאנקרה ובסנט פטרסבורג ובסוזן דלל. הרעיון הוא שזה יגיע לערב שלם אבל החיים״

הראיון עלה באתר הבמה