"שלוש אחיות – מגע, ניתוק” מאת רונית זיו:

הסיפור הקצר של ש"י עגנון "שלוש אחיות" היווה נקודת מוצא לעבודתה החדשה של רונית זיו.
במקרה של זיו, אין אלה אותן שלוש אחיות שבשרן תש והן מכלות את ימיהן בתפירת ״כלי לבן לאחרים״, אלא שתי רקדניות ורקדן אנרגטיים המרסקים את המילים של הסיפור לתנועה.
הסיפור של ש״י עגנון שנכתב באמצע שנות השלושים של המאה העשרים הוא טקסט קומוניקטיבי עגום על עולם מכוער. יש כאן גביר עשיר מול שלוש תופרות שלא יראו ממנו שכר לעמלן.
אתגר לא פשוט בחרה לעצמה זיו, לא מעט פעמים יש תחושה מביכה של חוסר שוויון בין ההיתלות באילנות גבוהים, קרי עגנון, לבין היצירה המוצגת. אבל אם יש כוריאוגרפית שמתאימה ללהטט בין תנועה לטקסט זו ללא ספק זיו.
והיא מאמצת את המורכבות ההיתולית, האיומה, של עגנון. מרסקת את המילים לתנועה ולמשחקים בין האחיות והאח, יוצרת אינטנסיביות דרך המחול התובעני שמנצל את גופות הרקדנים ואת היכולות שלהם, עד תום. והם עומדים בזה, יש לציין, בגבורה.
כל מילה כמו בסיפור טעונה במילה שבאה אחריה ״הבית האפל״ מקדים את ״כלי הלבן״.
הממד המעניין בעבודה הוא האופן שבו זיו עוסקת באירועים מוחמצים, באינטראקציה שמשהו בה לא עולה יפה, באופן שהיא מנסה לתפור מחדש את הסיפור דרך הפרטים המנותקים, החורים בעלילה, הגרסאות הסותרות.
אבל משהו כאן מוחמץ, ובמצטבר אין תחושה של אירוע יסוד טראומטי ומכונן. מבטו של עגנון אכזרי באי-התום שלו, ולשם כך הוא מגייס את התום כולו, אבל כאן ההשתובבות באה על חשבון האירוניה והרטוריקה הופכת את הרקדנים למקרי מבחן טיפוליים והעבודה מתקבלת כביצוע תרגיל או משימה של ארט־תרפי הזוכה לעיון מומחה. וגם כשבמרומז עולה האפשרות שהמעמדיות היא הרשעות המוחלטת וכשהחיים הפוליטיים פולשים לפרטיים הם מחריבים אותם, אצל זיו זו נותרת כאופציה אווירתית. גם הנסיון לעבות ולהאיר את יחסי האחאות דרך סיפורי אחים (אולי זכרונות פרטיים של הרקדנים) זה לא עובד.
אין כאן ספק, אין כאן אף יוצא מן הכלל, אין רגע שחיים שלמים מתפרצים החוצה דרך טיפת דם, אין עצירה של ה׳פרפטום מובילה׳ אותה מכונת נצח הפועלת מעצמה.
נקודת תורפה נוספת היא החלל, הבמה של מחסן 2 גדולה ורחבה מידי לעבודה הזו והיא מעמעמת את הגבול והתלות שזיו כבר מצליחה להשיג.
אינני יודעת מה היה ש״י עגנון אומר על מה שנוצר בהשראתו, אולי הוא היה חוזר על אחד המשפטים האחרונים של הסיפור ומסכם: אבל אין הכל עשוי יפה בעתו אולי הוא היה בולע את אנחתנו ונאנח במקומנו אומר ״הוי״.
רונית זיו היא כוריאוגרפית כריזמטית וחריפה אבל העבודה שלה ״שלוש אחיות״ היא מעין פתח דבר למשהו שעוד לא קרה.

קרדיט צלם-גדי דגון