״אזרח טוב״ מאת רמי באר ולהקת המחול הקיבוצית

רמי באר הוא אדם פוליטי ושם גם נמצא המנגנון המעניין ביותר שלו כיוצר. באותם רגעים שהגוף מפסיק לנוע באופן מהנה, בקלילות של סמול-טוק, והופך לבעל פוטנציאל להרחבת תחום המאבק. מראשית שנות ה-90 החל באר ליצור בעיקר עבודות ארוכות שנשאו חותם אישי ונוצרו סביב נושא מרכזי, שבדרך כלל היה קשור להוויה שלו, לחיים שלו כאן ועכשיו, עוסקות ונוגעות בבעיות פוליטיות וסוציו-פוליטיות הקשורות בחברה בה הוא חי. 

כותרת העבודה החדשה שלו ״אזרח טוב״ לקוחה מסיפור קצר של הסופר השווייצרי רוברט ואלזר  ״וזהו זה״, והטקסט המאופייו בהומור מיוחד במינו המוביל למצבים של אבסורד ותהיות קיומיות בתמימות ילדית ובחדות אבחנה, והוא מצוטט בחלקים לאורך העבודה כולה: ״…קוראים לי כך־וכך, ואני לא חושב הרבה…אני חבר חביב, שקט ומסודר בחברה האנושית, מה שקוראים אזרח טוב, אוהב לשתות בנחת את כוס הבירה שלי, ולא חושב הרבה. מובן מאליו שאני אוהב לאכול טוב, ומובן גם שרעיונות רחוקים ממני. מחשבה מחודדת רחוקה ממני לגמרי; דעות רחוקות ממני לחלוטין, ולכן אני אזרח טוב, כי אזרח טוב לא חושב הרבה. אזרח טוב אוכל את האוכל שלו, וזהו זה!״

וכל הרקדנים הם קודם כל אזרחים טובים. אחד אחר השני הם נכנסים בתחילת המופע ונעמדים בתוך אלומת אור המציפה אותם, כל אחד אומר את שמו ומוסיף: ׳אזרח טוב׳, בעוד השאר נשארים לעמוד ללא תנועה. השמות הבינלאומיים והמבטאים השונים, מעלים מיד על הדעת את המניפסט הקומוניסטי של קרל מרקס "פועלי כל העולם, התאחדו!״. 

ובעולם של באר, שמונה עשר הרקדנים לבושים מדים כחולים משל היו פועלים במפעל הציוני הקיבוצי, או לחילופין פועלים במפעל של משמרות המהפכה בסין. ואחרי ההצטברות הזו של האזרחים הטובים התנועה הופכת לדחופה, עמלנית מאוד. קבוצות גדולות נעות ונעלמות אל מעבר לקלעים, והתנועה האחידה ממשטרת את הכוח. כל חריגה של סולו היא הפתעה בתוך תנופת הרצף. הנה דמות אחת מגיחה פנימה כפופה מעט, שתי הידיים הכפופות מעל הראש הן בקשת כניעה או מחילה או הגנה מפני המכה שלעולם בוא תבוא. שלישיות ודואטים מנסים להחזיר לרגע את הכוח לאישי או מציעים עימותים ללא הכרעה.

וזוהי עבודה שחוזרת ונעלמת, נבנית ומתפוגגת מחדש כל הזמן: שלישיות ודואטים מנסים להחזיר לרגע את הכוח לאישי או מציעים עימותים ללא הכרעה. לפתע הם כפופי גו, הולכים על ארבע, מאיצים כמו כבשים בתוך עדר. והמחוות בכפות הידיים, כמו בונה מרחב אוטופי ומחסלת אותו מיד. הדקדקנות בתנועות האצבעות, היא כמו ליבוי מנטלי שנחסם שוב ושוב באין אפשרות לפטישיזציה של ההתרגשות, של ניבוי העתידות, של ההכללה הגורפת, המשלהבת, המוטמעת אצל האני הפרטי 

העבודה של רמי באר ״אזרח טוב״ מצליחה להיות מפלט לדמיון, ליצרים ולדחפים, לחריגה מהמקובל ולשיבוש הסדר, ולא להפוך לקישוט אסתטי בלבד. יתרונה הגדול, שהיא מצליחה להדגים היטב את הייאוש של הרוח החופשייה, השובבה, הלעגנית, החפה מממלכתיות, הסולדת משקר, מהמשטר הכפול, המשולב, של הלאומני והמסחרי. חולשתה היחסית היא הטקסטים שמלווים אותה: גם הסיפור של ואלזר, גם הקראת מגילת העצמאות מפי בן גוריון, וגם העיבוד של השיר ״במדינת הגמדים״ בו הצבא הלבוש מדים יוצא למלחמה, כרמז שאין סיכוי להחמיץ. כל אלה תיווכו את התנועה, הופכים אותה ברגעים האלה להצהרתית באופיה, לוקה בצעקנות שעל גבול הפשטנות. עד שהזיהוי המיידי שלה ככועסת מתברר גם כשורה התחתונה. 

וחבל, כי רקדני הלהקה מעולים ועבודת האנסמבל שלהם מלאת תנופת יופי. ובאר מצליח כאן לפרוש קווים פואטיים לדמותו של חוסר המוצא הזועם, אבל השמעת הטקסטים הממוקדי מטרה, טוחנת את עולם הדימויים עד דק, מתחת לעור ולתוך קנה הנשימה ממש עד ש״אזרח טוב״ של רמי באר לופתת אותנו חזק מדי בגרוננו. והגיע הזמן לשחרר את הרצועה ולתת לנו הצופים יותר קרדיט, או פשוט לסמוך עלינו. כי כמו שכתב ואלזר: כשחושבים בחדות, רואים כוכבים. וזה מפחיד