״אנאפאזה 2023״ מאת אוהד נהרין, בביצוע להקת המחול בת־שבע ואנסמבל בת־שבע

דבר אחד ברור – ״אנאפאזה 2023״ היא מגה־אירוע. יצירה גרנדיוזית ושברירית שהכל רוטט בה ובה בעת יציב. העלאתה המחודשת בסוף השבוע האחרון, 30 שנה אחרי שעלתה לראשונה, מציגה על במה אחת את להקת בת־שבע והאנסמבל הצעיר, בליווי מוזיקה חיה המבוצעת על ידי אוהד נהרין, אבי בללי ודני מקוב (נקמת הטרקטור). באלגנטיות, בחוכמה ובלי ליפול להתרפקות נוסטלגית, מתגלה לנו מחדש "מגרש המשחקים״ של נהרין, העין מופתעת מעבר לכל עיקול על ידי עוד ועוד דימויים ורעיונות יוצרת חווית שיטוט בדיסנילנד.

וזה נפתח עם רקדן שהולך בצד על הקיר, מרחף באוויר, ואומר את דברי הפתיחה החגיגיים: ״אשליית היופי, קו דק המפריד בין שיגעון לשפיות, הפאניקה שמאחורי הצחוק, דו קיום של עייפות ואלגנטיות״. וכשהאור עולה וחושף את אותם כיסאות מתקפלים המסודרים בחצי גורן ודני מקוב הולם בתופים בקצב ובכוח, אנחנו יודעים מיד לאן הגענו, מרגישים בבית. נופלים בקלות לתוך אותו פולחן שבטי מוכר שאי אפשר לחמוק ממנו לצלילי ״אחד מי יודע״. רטט עובר בגופם של הרקדנים היושבים דבוקים על הכיסא, מטלטלים את גוום, את ראשם, כמו מי שמנסה להיחלץ ממקומו. מתרוממים זה אחר זה בגל, כאשר מגיעים למילה ״אלוהינו״, הזרועות מונפות למעלה רק כדי לשקוע לתוך הכיסא. ככה וחוזר חלילה לאורך כל השיר על שלושה עשר בתיו, הם גולשים מהכיסא לריצפה ומשם לקימה מהירה, תמיד אחד הרקדנים נותר על גחונו וחוזר בקפיצה אחת לעמוד על הכיסא. וההתפרעות התנועתית בתוך המסגרת הממשטרת מטעינה אותם בזעם עד שאין אפשרות אחרת אלא לשבור את הכלים, לפשוט בחימה את המעטה, את אותן חליפות שחורות וכובעים שחורים המהדהדים לבוש חרדי, ולנסות להימלט מתוך העור.

הוראת המילה אנאפאזה היא שם השלב השלישי של התחלקות התא שבו חלקיקי הגרעין עוברים תהליך של פירוק ונדידה לקטבים הפוכים לפני הבנייה מחדש של תא. ותנועת הפירוק והבנייה מחדש הופכת לשדרה של העבודה. מיד לאחר תמונת הפתיחה רוקדות שש נשים, לפתע נפרם קו דק במרכז. פעולה פשוטה לכאורה שמשנה את זרימת העבודה כולה, יוצרת גלים או משב רוח. הן מוארות בחלקן, כמו טובלות באור, איברי גופן מתגלים ונעלמים, והתנועה ממשיכה באפלולית. בעולם שבו הכל, בכל מקום, בבת אחת וגם מהר וברעש, הן מופת של ריכוז מינימליסטי ממוקד, אטי ושקט. כאילו שנהרין רק מיסגר את הסיטואציה ואיפשר לנו להתבונן בה מחוץ להמולת חיינו. זה הרבה.

וכעבודה איקונית משמעותית, יש בה אינספור קטעים בלתי נשכחים, מי שיש לו יום הולדת מוזמן אחר כבוד לבמה, לשבת על כיסא מול הקהל בין שני רקדנים המצטרפים לבעל השמחה, מאתגרים אותו עם כוריאוגרפיה פשוטה של שילוב רגל והורדת הרגל ישיבה ללא תנועה. גואלים אותו בדמות קבוצה חרישית של נושאי בלונים לבנים חובשים כובעי ליצן זעירים הנעמדת לידו ומעניקה לו שיר יום הולדת בג׳יבריש. רקדנים מעלים על הבמה אנשים מן הקהל ורוקדים עמם. הלהקה מופיעה בשורה אלכסונית ארוכה, כדי המים של מי עדן בידיהם, והם מקישים אותם זה בזה כמו קול התוף במצעד אבל טקסי, כשנהרין בשמלת קטיפה אדומה ארוכה שר ״למה ילדים דתיים מפחדים מכלבים״, חושף את החולשה והבידוד.

ויש גם דואט יפהפה ובלתי נשכח מתוך ״מבול״ שמחזיר אותנו לרגע הבראשיתי של החיזור, לפני שהגוף נופל בוער. הזרועות הפשוטות לפנים מספיקות, הכל הוא גילוי. ויש גם סצינה סיפורית ואגדתית שמצליבה בין האפשרי לפנטסטי, כמו בצלילה לחלום או מחילת הארנב. ואת "לכובע שלי שלוש פינות“, מהיצירה ״2019״ שיר משחק שמקורו גרמני בו מתאימים תנועת ידיים לכל מילה בשיר עד היאלמות. וגם רגע של תזזית והמולה נוראה מתוך היצירה ״ונצואלה״ עם דגלי לאום כולל דגל הגאווה המוטחים שוב ושוב בריצפה, עד שהם הופכים לערימת תכריכים המכסה את אחד הרקדנים. והרקדנים מדהימים ביכולת שלהם, בחדות וברכות התנועה. המהירות והשליטה מרמזים על וירטואוזיות שאחת ממעלותיה היא שהמאמץ לא ניכר בה.

ובמסגרת תהליך הגדילה של היצירה נהרין בחר להשמיט קטעים מסויימים ולהוסיף אחרים. אחד הקטעים האלה הוא הכנסת פסקול של הסופר דוד גרוסמן, טקסט מצמרר של אב שכול שאיבד הכל ובכל זאת מתעקש להישאר כאן, בישראל. ״אחרי שקרה מה שקרה, שאלתי, שאלנו את עצמנו האם להישאר. אני חי פה כי בשבילי זה המקום, המקום שבו יש לחיים שלי משמעות שאני רוצה לדבוק בה״. והמילים המונחות כאן מתוות את תנועת הרקדנים בתנועות מתפתלות עדינות, בידיים שמונחות על העיניים או הודפות את האוויר. בהנף רגל אחורה הכורה בור בחלל לגוף כולו. בעצירות, בקפיאה, כאילו האפשרות לנוע נעשית יותר ויותר נדירה. ולרגע אחד אנחנו במין הווה שכזה שמחזיק בתוכו את כל הזמנים.

נהרין מאמין בכוחו של האנושי וככזה הוא מצליח להתמקם במקומות הבלתי נגישים כמעט של הדמיון והזיכרון, ולהתביית שם. מטשטש את הגבולות בין הסדר והכאוטי, בין הטהור והטמא. מציע לנו עולם פנורמי מרהיב של שכול ותקומה, הומור ורגש, חיזור ופיתוי, בתוך חוויה כריזמטית של אמנות אדירה, מושקעת בקנה מידה לא סביר כמעט. ״אנאפאזה 2023״ מתפקדת כנייר צלופן יקר לעטיפת טרגדיה פוליטית בצבעים מפתים. היא כל מה שנהרין הבטיח וקיים. עוד עשרים שנה כולנו נרצה להגיד שהיינו שם, וראינו.