״גורלות״ מאת נועה צוק
האסתטיקה והיופי עומדים בבסיס קיומנו האנושי. יופי הוא לא מותרות וההתנצלות על אהבת היופי היא הפחד מפני המעטפת הריקה, הקישוט הבלתי מנומק. אבל יופי אמיתי אינו נמצא בקישוטים וגם לא שוכן במעטפות. הוא מכיל ומחולל. ו״גורלות״ היא עבודה יפה. יפה מאוד. לא יופי נצחי מושלם סימטרי ולבן כמו שעסוקים בו במערב אלא יופי זמני, מרוחק, גולמי ועמום כפי שהוא נתפס במזרח.
״בגורלות״ נועה צוק בשיתוף שבעה רקדנים בני 16-70, ארבעה דורות למחול, מציעה מעבדה תנועתית בניסיון לחקור את ההוויה של היות אדם בתנועה. יוצרת קליידוסקופ של התייחסויות, שומרת על עקביות אסתטית שיש לה אפקט מדיטטיבי כשהמוקד הוא לא נשגב אלא מוחשי, כאן ועכשיו.
״גורלות״ נחווית כהדהוד אינטנסיבי מזכירה שאלת קוֹאָן אותו פרדוקס במסורת הזן המאתגר את ההיגיון המקובל ונראה במבט ראשון כמופרך וחסר מוצא. מכוון למציאות הכרתית נסתרת, שיש בה חיבור אותנטי ליש כפי שהוא באמת, שם דברים שנדמים לנו כסותרים, חיים באחדות זה עם זה כממשות שאינה תיאורטית. קוראת לעצירת התנועה המחשבתית הרגילה מזמינה מדיטציה עמוקה והשתהות.
הצעד המתבקש הוא להניח שמשהו כבר התרחש. משהו שאי אפשר להיזכר מה זה היה. הכוונה למשהו תודעתי, ולא לאירוע. והעבודה, לפיכך, מנסה לגשש את דרכה באפילה, בהעדר צורה וסדר, מציעה עולם קבוע של אי ודאות.
ובאותה הליכה אל הפנים ואל מה ששוכן מעבר לכל פנים, העבודה נעה כל הזמן בתוך פירוק והרכבה, התנועה הודפת שוב ושוב כוחות אפלים המאיימים על הרך והמפציע. מאזנת בין טמפרטורות ותדרים שונים של המושגים, מצד אחד אובייקטיביים, רציונליים, קרים, שכלתניים, ומצד שני סובייקטיביים, אמוציונליים, חמים ורגשניים, יוצרת הרהור לירי על החומרים מהם מורכבים החיים.
לצוק יש את היכולת הנפלאה לברוא עושר תנועתי, יש מאין. משחקת כאן באפשרויות הכוריאוגרפיות של כל אחד מן הצירופים האפשריים של סולו, דואט ושלישייה. אחד אחת וביחד הם משרטטים קווי שבר גיאולוגיים, קרובים אך כמעט ולא מתלכדים. כל נקודת מפגש מסמנת אפשרות לקירבה, לדמיון, אך גם לנתק והיפרדות, בה הגוף לומד על טבעו ורגישותו שלו הרבה יותר מאשר על טבעו של הגוף שנוגע בו, כל תנועה כמו נובעת מהכרח פנימי עמוק.
והמוזיקה של אהד פישוף היא כמו משמעות נוספת. מציעה את מסגרת מוזיקלית מוקפדת, חיה, שמארגנת הרבה פעמים את התנועה. דווקא המוזיקות האחרות מרגישות כמו תותב, מציבות אתגר מיותר. ויש גם הקשה באצבע צְרֵדָה שנותנת קצב, מושכת תשומת לב אבל בעיקר משמשת כאן לא פעם כמתג, משנה מצב צבירה, כאילו השלמנו סיבוב שלם ועכשיו מתחיל אחד חדש.
והשאיפה להוכיח משהו בין־דורי רוב הזמן מרגיש מינורי. הרגע היחיד שבו הפער מזדהר קורה כשצוק יוצרת הקבלה בין שני זוגות שיושבים על ספסלים מקבילים, שתי גרסאות ליחסים, מראה שאפשר לעסוק בנושא הנצחי של זוגיות ואהבה מבלי לגלוש לסנטימנטליות, בלי ליפול למלכודות של רומנטיקה משתפכת, ובלי להשחיז את סכיני הציניות והסרקזם. לא כל הדרכים בין שתי נקודות ישרות הן.
ויש רגעים בלתי נשכחים. שורת בודדים שמתארגנת ללחיצת יד, מורכנת אל הצורה, לוקחת לכאורה פיסת מציאות בנאלית והופכת אותה לסיכון מהפנט של מידה כנגד מידה. דואט עדין בין שני הרקדנים הצעירים בו הם נותנים זה לזו את צורתם בקשר סימביוטי בין סיבה לתוצאה. בסוף כשהם נאספים ליד ספסל שנמצא בקדמת הבמה הם נראים כמו מין להקה נודדת בסגנון קומדיה דל‘ארטה דמויות סטראוטיפיות שמאפייניהן אינם משתנים, הפועלות במסלול ידוע מראש.
ולמרות שהתנועה ב״גורלות״ כמעט ולא עוצרת אין כאן הבטחה לאיזו חדוות חיים. אלא עבודה עמלנית ותשומת לב לחומר, לגוף, לחושים, המעמידה מבנה של נוף פיזי, חי. פורשת בפנינו מרחב שמזכיר שיש לנו גוף, וגם שהאנושיות היא פעולה.
״גורלות״ היא הרהור-קוֹאָן על מגע וקיום משותף, ועל ההווה האנושי ויחסיו עם מה שנשכח, מה שאפשר לדעת, ומה שאפשר לקוות לו. ונועה צוק הולכת ביושר את הלא נודע של עצמה ובזה כוחה.