״גם זה יעבור לך״ מאת אורין יוחנן ואילנה שרה קלייר בלסן

העבודה ״גם זה יעבור לך״, שעלתה במסגרת סדרת עבודת כפיים בתיאטרון קליפה, מציגה כאוס. בדינמיקה כמעט בלתי ניתנת למעקב ולשיחזור, כמופע חד־פעמי, כשאריות אחרי השתוללות מציעות אורין יוחנן ואילנה בלסן תמהיל של חוויה אנושית-נשית. תחושת הבלגן בעבודה שמורכבת מסצינות קצרות, מרתיעה בהתחלה, אבל מבט מעמיק יותר מגלה את היכולת של שתי הרקדניות המוכשרות האלה לתזמר ביחד את החלקים, ולאפשר להם לגלוש ולפלוש זה לזה מבלי להשתלט. חלקי העבודה מצטרפים יחד לכדי חוויה מורכבת שהיא בה בעת אסתטית ומטרידה, הרמונית וצורמת, נדיבה ותובענית.

ויש תחושה שהעבודה מתגלגלת באופן לגמרי מקרי,כמו שיחה בין אנשים שנפגשו לדרינק בבר. מתחילים לדבר ולא יודעים לאן תוביל אותם השיחה, מה יהיה תוכנה ולאיזה טונים היא תגיע. וזה צתחיל כשהקהל יושב צמוד לקיר, הן נכנסות דרך הדלת למרחב של הסטודיו, עוטות צעיף גדול דמוי חיג׳אב המכסה את ראשן ואת גופן. מעכסות על עקבי סטילטו הן מתקרבות ונעצרות, משתהות מול צופה מקרי וממשיכות לבא אחריו.  אחר כך הן נעמדות זו מול זו  יד אחת נשלחת בתוך הצעיף ונמתחת למעלה, מגביהה את צלליתן, מעביר אותן בהרף מהדימוי של האישה המוסלמית לשבט ארוכות הצוואר במזרח אסיה. הן מתיישבות על כסאות כתר פלסטיק לבנים מתחמשות במשקפי שמש, ומבצעות מנחים מתחלפים כמו בתמונת ראי, ומשמיעות הברות מקוטעות המתארכות לתוך הרמוניה.

והן יורדות לעמידת שש, עולות לארבע, גוררות אחריהן את הכיסא שנכרך בקרסול. מכוסות לגמרי בבדים הן מטרידות את הגברים בקהל, ספק אומרות בקול ספק נובחות, שלל משפטים שגברים מטרידים איתם נשים לאורך חיים שלמים של החפצה: 'איזה גוף, איזה בשר‘. אחרי שנטענו הן חוזרות לשבת על הכיסאות בפיסוק רחב,  ובחסות הצעיף המכסה את הגוף, הן נרעדות, רוטטות מעונג פולטות גולות-עיני זכוכית. כמו מקיאות מתוכן את כל אותם מבטים שנצרבו בגופן.

אחת הסצינות החזקות בעבודה מתרחשת כשהשתיים עולות ויורדות כמתנדנדות בנדנדה דמיונית, רק בהמשך כשאל התנועה מצטרף השיר נדנדה של חיים נחמן ביאליק המושר במתיקות נאיבית האסון מתבהר: מַה לְמַעְלָה? מַה לְמָטָּה? – רַק אֲנִי, אֲנִי ואת ; במקום האָתָּה שבמקור המאפשר לשניים להיות ״שקולים במאזנים״

בהמשך הן יבצעו סצינה שלמה לצלילי לעיסת מסטיק הפועלת כמטרונום, מותחות ומנפחות, מפוצצות בלון, תוך כדי שירת מחרוזת שיר פופ מלבבים החל מ Barbie Girl, הלהיט המיתולוגי של להקת אקווה, בואכה סינגל הבכורה של בריטני ספירס Baby One More Time… והשיר Girls Just Want to Have Fun שידוע בעיקר בזכות גרסתה של סינדי לאופר שזכתה להכקה כהמנון פמיניסטי המעביר את הנקודה שכל הנשים רוצות לחוות את אותן החוויות שגברים יכולים.

והם ימשיכו להתפשט ולהתלבש, נשארות בבגדי ים זהובים נעות בחלל גוררות כיסא ושוב מתלבשות. בלסן שרה את השיר שכתב שמעון בוסקילה ׳יא מאמא׳ בערבית מרוקאית ו׳מות הברבור׳ של סן-סנס שמופרע על ידי סצינת שיעול ארוכה ולא ברורה של יוחנן שנגאלת ופוסעת לתוך החלל מכיוון החלון עטויה וילון מרפרף. ויש גם פנים מכוסות מסך שיער ושיר הדרן אבל ובעיקר בחלק הראשון של העבודה, כשאנחנו מצליחות למצוא בתוכן את מה שאנחנו מכירות מבחוץ, שם מיטיבות יוחנו ובלסן לארגן זיקות והקשרים פנימיים, מבלי לדחוף את אלה קדימה אלא כהצעה כמעט לא הכרחית אך מעשירה. שגורמת לנו לא לחפש בעבודה את הסיפור ואת הנרטיב, אלא להענות לחוויה שעוברת דרך העין ונצרבת בלב.

יש בעבודה ״גם זה יעבור לך״ שעטנז לשונות שלא מנסה לטרוח על סינכרון ועל הרמוניה, לא על הוליזם ולא על הנחה בשכבות יפות, אלא נותר כקרעים וטלאים מאולתרים ביחד כתצורה של להט־יצירה, מספיק כמות שהוא. כך נוצר מן נוסח המשלב אקספרסיוניזם ודקורטיביות, חספוס גולמי ואנינות, פתיינות ומזג רע. יש עצים שמתקשים להתמודד עם בית גידול חנוק, לכן הם מרימים את המדרכה, הנוכחות החזקה של יוחנן ובלסן מצליחה לעשות בדיוק את זה.