״גרסת הבמאי״ רמי באר ולהקת המחול הקיבוצית

גרסת הבמאי נותרת לרוב על שולחן העריכה, כאשר ברוב המקרים האולפן אינו נותן לבמאי את הזכות להחליט בדבר העריכה הסופית של הסרט, משיקולים שונים, לרוב מסחריים. לעיתים מדובר בשינוי תוכני מהותי, אך לרוב מדובר בקיצור הסרט, והשמטת קטעים מתוכו כדי ליצור סרט מהודק יותר. בסרטים בעלי ערך אמנותי, שנוצרו על ידי במאים ידועים, מופצת לעיתים באופן מסחרי "גרסת הבמאי, מאפשרת לצופים מבט נוסף אל אותה היצירה עצמה, מבהירה את הסרט, מוסיפה לו עומק, או עושר של פרטים החסר בגרסה המקורית, והבנה טובה יותר של כוונותיו של הבמאי, ושל חזונו ביצירת הסרט. 

לאחר כמעט ארבעה עשורים של כוריאוגרפיה ושורה ארוכה של יצירות, מעלה רמי באר את ״גרסת הבמאי״ שלו ללהקת המחול הקיבוצית שחוגגת את שנתה ה-50, ואותה הוא מוביל מזה 27 שנים. ביצירה האחרונה של באר הוא חוזר לעבודות שיצר לאורך השנים, ובוחן אותן שוב. העריכה, פעולה בסיסית ביצירה של וידיאו וקולנוע, הופכת בידיו של באר, החתום במקביל גם על עיצוב הבמה, התאורה והתלבושות, לכלי ליצירת קולאז׳ אקלקטי של סצינות קצרות מתוך הלקסיקון שלו, בו הוא מלחים חלקיקים מתוך יצירותיו לרצף דינמי וראוותני, מאחה אותם מחדש לאסמבלאז‘.

והרקדנים נעים בתוך קורותיו היצירתיים של באר בין המשורבט למסוגנן, בין מה שמספר את עצמו, לבין מה שמספרים עליו, בתוך בליל דחוס של רעיונות. ז׳קטים יחליפו צבעים משחור לזהב נוצץ, יקשרו סביב המותניים כחצאית. ויהיו גם זוג שנדמה שיצא מתוך סרט אילם, הדימויים נעים בין הילדי לאומנותי ליופי. ויהיו גם בלונים אחוזים בחוט וכובעי ליצן ועוגת קצפת ופרחים ומטר פתיתי נייר שמעלים על הדעת קרקס או מחזמר בברודווי. ומעמדים קבוצתיים מבוססי אוניסונו ביחד עם קטעי קנון, של גושים נעים שצוברים כוח מתוך שכפולם. ומחד, עושה באר שימוש באביזרים מעוצבים ובאמצעים תיאטרליים חזותיים כנקודות מוצא לתנועה באופן שמעניק ליצירותיו רובד נרטיבי ברמה כזו או אחרת, ישירה או מרומזת. אולם מאידך, השימוש הכמעט נוסחתי שהתקבע כבר בסדרה של עבודות מעוצבות להפליא, הוא שוב מסיט ב״גרסות הבמאי״ את המבט מהפן המחולי הקשוב לרקדן כאינדיבידואל, אל היופי העיצובי, האסתטי, המרשים. מזל שפה ושם היו כמה דואטים יפים שהרגיעו מעט את האינטנסיביות והובילו לדרגת חירות ומיקוד גבוהה יותר, מאפשרים לנו הצופים את הבחירה בחלוקת הקשב בחלל.

ובתוך כל אלה גם משתמש באר בשורות מתוך שירו של דוד אבידן ״ריביירה״ מתוך ספרו ״בעיות אישיות״: הַקַּיִץ חַם הַקַּיִץ חַם, \  שׁוּעָל שׁוֹטֶה חֲמוֹר חָכָם. \\  וְהַכְּתִיבָה אַף הִיא אֵינָהּ \ אֶלָּא תִּרְכֹּבֶת מְשֻׁנָּה \ שֶׁל יְצָרִים וְתוֹדָעָה, \ שֶׁל יִסּוּרִים וִידִיעָה. מגייס לעצמו את אבידן, מוצא לעצמו צידוק לאותה תרכובת משונה, מנסה לשוות לה לכידות נרטיבית. קשה להימלט מההלעטה. וחבל, כי העניין הוא שמי שעוקב אחרי עבודותיו של רמי באר יודע שהוא יושב על אוצר בלום, ארכיון אקספלוסיבי של כוריאוגרפיה שמכיל להתפקע רגעים שניתן לאתר בהם אמירות חברתיות ופוליטיות שנטמעו בעבודות המחוליות שלו בטונים סוּבְּטִילִים כתת זרמים מעודנים.

קולאז' על אגפיו השונים מאפשר זליגה רדיקלית בין מדיה וחומרים תוך שהוא מציע שימוש מחודש, אירוני וחצוף בדימויים. מסבך את ההפרדה המלאכותית בין תרבות גבוהה ואמנות לבין מה שמושלך הצדה כתרבות נמוכה. ואם קולאז' לאורך מרבית ההיסטוריה בת מאה השנים שלו יצא נגד השאיפה לשלמות, מהוקצעות, יפיוף, דקורטיביות, אנינות, אז זה לא בדיוק הטון שמשדרת העבודה. מה שיכול היה להיות מסיבת קולאז' סוערת נשאר תוהו ובוהו של דימויים. שהעניין בו הינו ויזואלי, ולאו דווקא עומק אודיאלי, סונארי, נפשי. החיתוך והחיבור של באר גזרו השטחה על סך החלקים והתוצאה מרחיקה ומרדדת את החוויה לדימוייה. והרקדנים? הם מיומנים וטובים מאוד.