״הוראות הפעלה״ פסטיבל א-ז׳אנר 2021
פסטיבל א-ז׳אנר מתנגד להגדרה "בין-תחומי" ומנסה במהלך שלושה ימים ליצור מפגשים כדי לתת במה לשינויים בשטח בכל שדות האמנות. הפעם בחר הפסטיבל שמציין וחוגג 20 שנה, לפרק ולבחון את ההשפעה של המושג ״הוראות הפעלה״ על האמנות ועל החיים שלנו כאן ועכשיו. עד כמה אנחנו תלויים בהוראות הפעלה? האם אנחנו יכולים להפעיל לבד? האם יש הוראות הפעלה שכבר סמויות מן העין שמפעילות אותנו וכמה אנחנו מפעילים את האחר?
בעבודה ״יאיר רוקד ריקוד, או: איך יאיר רוקד ריקוד״. היוצר יאיר ורדי מנכיח את גופו באמצעות פעולה חוזרת ומצטברת שנעה בין אלימות המופעלת כלפי ה-"עצמי" לשחרור נטול עכבות שלו, לעיניו הבוחנות של הכוריאוגרף מור שני. הגוף הגברי בעבודה אינו מושא למבט מעריץ או משתוקק. הכל נעשה כדי לסלק כל רמז לאסתטיות־פיסולית ולסכל כל אפשרות למצוא כאן מסורת של יופי כלשהי-קלאסית, מודרניסטית, פרסומית או פורנוגראפית. בפיסוק־רגליים־כפופות, בידיים שמוטות או משוכות אחורנית ובראש שמוט אחורנית, נתון לכוח המשיכה. אפילו מנוחת השכיבה נשללת ממנו.
ולאט לאט הגוף עובר תמורה: הוא החומר ההולך בתוך התנועה. הוא מתחלק למעגלים הפועלים כחלקי מנוע שקט מעל המסילה. אתה חש אותו כמו נוסע ועובר על-פני הקרקע והופך לתנופה.חלק וגמיש וכמעט רוקד. האגן נעשה פתאום שליח זריז המעביר תדרים רוטטים מכפות הרגליים למעלה ונושא את הגוף. גלים נפרטים ומנגנים לאורך הרגליים, דרך האגן, אל הטורסו וממנו אל הראש, הזיעה ניתזת, עד שורדי חוזר להיות סובייקט גמור; נתין בידי כוחות־על המתעללים בו, כוחות החלים מבחוץ. כאילו כוח הכובד בלוויית כוחות נוספים כפת אותו. והוא מוטח, נקטע, אחוז־עוויתות, מפרכס. אינו מצליח להשקיט את האלימות המפעמת בו, להשיל את מי ומה שהוא. כאילו משהו דוחף ומושך אותו הלאה ומחולל בו קצב משלו. דוחף אותו בכוח מוחשי לגמרי והמהירות שהוא יוצר מהירה יותר מכוונתך. וההלאה נושא אותו כמעט בלעדיו. והוא הולך הלאה, במהירות ובדחף שאינם כלל הוא.
והעדר המוזיקה מדוייק כל כך, מונע את פיצול הקשב ואי-ההתאמה שבין קצבי המוזיקה לבין קצבי הגוף. ודווקא התאורה גחמנית יוצרת הפרדה אנליטית כפויה בין החושים והאונות הרושמות את רישומיהם. לקראת הסוף, גם חלל הסטודיו-הזירה מתרוקנים מכל ממד סימבולי החיצוני לו. ההפך הגמור: החלל המלאכותי, הופך בעצמו לסמל. האדם "הקופץ אל המים“, אל העולם, אל הגורל, יודע כאן היטב כי אין עולם סביבו ואין כל משמעות למחוותיו.
ולא ברור כל כך מה תפקידו של מור שני בכוח, ואם היה איזה מפגש מכריע בין השניים הוא לא נוכח על הבמה. והעין הרגישה והייחודית שלו ככוריאוגרף לא נוכחת ולא מנכיחה, המבט החיצוני שלו לא מצליח לנצור את המתח שבין האקספרסיבי והרגעי לנייח. וגם אם פה ושם נשמעות הערות הן כל כך כלליות שהן לא מציעות שום כנגד מול משקלו של היש.
העבודה ״יאיר רוקד ריקוד, או: איך יאיר רוקד ריקוד״, רוחשת דיבור דרוך על שאלת הרצון, התשוקה, הבחירה וגילומם בגוף האנושי, ועולה בה קולה של התנגשות עזה בין אותו רצון לבין המגבלות הכפויות עליו, לפעמים, מעצם עוצמת הרצון, ולפעמים מתבוסת החומר להגשימו. וורדי הוא תנועות רבות. הרגליים נעות. הידיים נעות. הגוף כולו נע, מחבר ומשלים בין התנועות המנוגדות. הרגליים הולכות על פני הקרקע. הידיים החותרות באוויר, מסמנות זיכרון. והוא מתגבר על המקום. נותן לעצמו חירות. יוצא מן הכוח אל הפועל.
בעבודה ״שיערת נפש, או: איך לספר איך לספר?״, בפיטפוט מדוד, מכילה אילנה בר את העולם הסובב אותה, זה המיידי, היומיומי, וזה של זמנים ומקומות אחרים רחוקים נשכחים. תוך כדי עשייה מתמדת ורצף של פעולות כמו התזה בשפריצר, העברת סמרטוט, וגזירה במספריים, היא מנסה ללמד אותנו איך לספר? או איך לקחת שליטה על מה שצומח לנו על הראש?. והיא מדברת על אורך, נפח וצורה, על הצורך בהרטבה וביצירת אווירה, ועל צמיחתן של השערות בקווצות. על ההבדל בין הצמיחה בצדדים התחתונים ובאחורי הראש לחלק העליון, ועל קווים ישרים ועל העולם, שזקוק למגע. הקילוף של הביוגרפי מגיע לשיאו כשהיא מספרת זר קוצני, דואגת לו לפוני. וככל שהיא גוזרת, מקצצת בנטיעות, הביוגרפיה נצברת לכדי שכבת חיים אפקטיבית: אחותה, אמא שלה, האח שנהרג הסורים הקיבוץ, כל מה שנחרט. מזכיר את מנגנון הפעולה שלה בעבודה הקודמת "מצטיירת".
בעבודה של ליאור זלמנסון ומאיה מגנט ״כל התשובות נכונות (או) איך להיות ביחד?״. השניים מבקשים להסיר את מה שניתן להגדיר כשכבות הבלתי נראות של מרחק – או אפילו ריחוק – בין אנשים זרים על מנת לייצר אינטימיות. בעבודה, הצופים מוזמנים לחלוק את החלל דרך תשובות לשאלות המוקרנות על מסך גדול, בתקווה שכך מתמוססים לא רק הגבולות בין האנשים אלא גם המחיצה המוסכמת שמפרידה בין במה לקהל. אבל השאלות לא באמת מעניינות ומרגישות כמעט שוליות לא מצליחות להצטבר לכדי דבר עקרוני. וטוב שהיה את פלורה-לירון משולם, שהמוזיקה האלקטרונית העדינה והמלודית שלה, נתנה לרגעים לדמיון לעוף.
אחת העבודות המעניינות בפסטיבל היתה Finding My Mother (or) How to Never Find Mr It של שרה סיגל. ״רווקה בת 30 וקצת, משחזרת וידיאו ישן שמצאה במקרה של אמא שלה, כשהיתה בעצמה רווקה בת 30 וקצת. שרה מדברת את אמא של שרה, אמא של שרה מצלמת את שרה מדברת את אמא של שרה. עבר פוגש הווה פוגש עבר פוגש הווה.״ ובוידיאו המדובר אמא של שרה מספרת על רגעים קטנים, יום־יומיים, אינטימיים עד בנאליים ששורה של החלטות שולפות אותם ממחוזות הסתמי. מתארת את את מחיקת הזהות האישית לטובת מציאת גבר, יורדת לפרטים עד רמת המנשך הלא אסתטי שפוגם בפוטנציאל החיוך המושלם אבל גם מכביד באכילת נקטרינות. ההתערטלות הפשוטה והאגבית נטולת הבושה, היא אולי המטאפורה המושלמת לתחושת הכולנו ביחד באותה סירת נשיות.
והחישוף והגילוי, מקלף כל פעם שכבה נוספת אבל גם לא עושה מזה עניין, מה שמשאיר לצופים מרחב פרום להרהר בתהליכי הצמיחה והקמילה של נשיות בתוך מוסכמות חברתיות. והתעתוע בין מה שקורה על הבמה לבין הוידיאו יוצר מעגל רב־דורי של נשים, שאולי מסרבות לגלם את התפקיד שתפרה להן המציאות, חוצבות לעצמן עלילה פרטית. סיגל חושפת עולם חושני, חמקמק, פנטזי, הממזג לתוכו פרטים ורמזים מוכמנים מההיסטוריה המשפחתית והאוטוביוגרפית שלה. מתוך כך מתגלה ומתבהרת השקפת עולם נשית, המתריסה על אופן פעולתם של המנגנונים הפטריארכליים ביסודם,שהשלכותיהם על הנשים מכרעת בכניעה או בהתנגדות.
המופע "VHS או ד"ש מהעבר שלך", בניהולה האמנותי של רננה רז, נטל את המבנה שלו מהעבודה Manual VHS של האמנית הפולניה Klaudia Maria Hartung. כל אחד משבעת המשתתפים בחר לחזור לקטע מקלטת וידאו מהעבר שלו ולנסח אליה ובאמצעותה תגובה בימתית עכשווית באורך 7 דקות – מפגש אינטימי בין היום לאז דרך טכנולוגיה שהתיישנה, בין בני-אדם בהווה לבין מי שהיו או שחשבו שיהיו. הצטברות הצגת החוויות שעיצבו וטילטלו את עולמו של כל יחיד, יצרה ביחד תחביר שהיה לעיתים סנטימנטלי ונוסטלגי ולעיתים דווקא בועה הכרחית- חממה לצורה חדשה. ועל אלו שווה לכתוב בנפרד.