״הכובשים פינת אלנבי” מאת נור גראבלי

לפחות עד לשנות ה-60, הרקדן במחול המערבי הקלאסי, היה בבחינת מבצע ותו לא, גופו היה אובייקט בידי הכוריאוגרף, אובייקט שתפקידו לבצע מסלול תנועתי מדויק וכתוב שאיננו מושפע או תלוי בנתוניו הסובייקטיביים של הרקדן – נתוני גופו, ההיסטוריה האישית שלו או מוצאו האתני. בעשורים האחרונים ניכר שינוי מהותי ביחס לגופו של הרקדן ביצירת המחול. יש התייחסות הולכת וגוברת לסובייקטיביות שלו, לייחודיותו, למוצאו האתני ולהקשרים החברתיים-היסטוריים מהם הוא מגיע. ונור גראבלי שנולדה וגדלה בשכונת עג’מי ביפו, מנסה לעשות בדיוק את זה, לפרק מעצמה את הגדרות הזהות שלה: ערבייה, יפואית, פלסטינית, מוסלמית ואזרחית ישראלית, לפרק את הסובייקט. 

עבודת הסולו שלה "הכובשים פינת אלנבי“ שרצה בימים אלה בתמונע בביצועה, היא פיתוח של תרגיל הגמר שלה, שנוצר במקור במסגרת לימודיה במכללת סמינר הקיבוצים ועלה בבכורה בפסטיבל עכו בבימוים של נטע מידן ושקד שנלר. לבושה בחצאית עם דוגמא שמזכירה כאפייה פלסטינית מתחתיה בד טול לבן אוורירי דמוי טוּטוּ, היא יוצרת הכלאה היברידית בין תלבושת הבלרינה בבלט הקלאסי לאותה כאפייה משובצת שחור-לבן שנועדה להזכיר את תרמילי הדגנים, יבולם של עובדי האדמה, הפכה כבר מזמן אחד הסמלים החשובים והבולטים ביותר לזהות ולמאבק הפלסטיניים.

גראבלי בונה מרחב של תנועה מתמדת, משמיעה צלילים, הברות, חלקי מילים, מילים, ומשפטים בעברית ובערבית. השפה שבוקעת, נולדת ומפציעה לאוויר העולם, כרוכה בידע הגופני. פנימי-חוויתי, חושי, רגשי ונפשי. הדיבור מבנה את הסובייקטיביות באמצעות השפה, מדגיש את השפה, ההגאים, הצלילים, הרחשים, התזוזות, נרשמים כעקבות נפשיות בלתי ניתנות למחיקה של המפגש הטרום סמלי/שפתי. אה אה אה אי אי, היא משמיעה את ההברות המקוטעות מנסה לתת לרצף המקודד גוף, קופצת ומדלגת. רא רא רא, האות בערבית המקבילה לעברית מתגלגלת, רע רע רע, לא מצליחה להרפות. יורקת. נמרצת היא רוקעת עוברת לצעדי דבקה, מבצעת פירואט קטן ואז מחליקה אל הריצפה, מתקדמת בזחילת שש ואז נעצרת, הידיים מתרוממות, והאצבעות הופכות לאקדח.

כּוּס אֶמַכּ היא מגדפת סוֹנֶטֶת בנו, יא איבן שרמוטה. מוכיחה שבישראל, מדינה שקללות בה הן חלק משגרת היומיום, אין כמעט אף קללה ייחודית תוצרת כחול -לבן, משיבה לערבית את הבעלות. "תחזרי אחרי", היא מבקשת בפשטות מאחת הצופות, מתעקשת איתה על ההגייה הנכונה, שוב ושוב ושוב. ותנועת הידיים תעבור מאגרופים קמוצים להשלכת אבנים ומשם להתרוממות ברבורית חיננית שתי הידיים מוחזקות מעל הראש. מצליבה רגליים בצעדי שיכול חילוף, מחליפה פולקלור בפולקלור. רוקדת לצלילי גרסה חדשה של "התקווה" בביצוע דניאל סעדון ששילב את מילות ההמנון הלאומי בתוך הלחן של המלחין הערבי ג׳לאל יאסר, שאף רווח בקרב תנועת החמאס. הופך אותו למקפיץ ופורע סדר.

ישובה על הריצפה היא תספר סיפור על אירוע שקרה בערבית, מנסה להעביר את המסר עם הידיים, המילים הבודדות בעברית יוצרות שובל שמבהיר הכל: ספסל, בית, עליהום, סיירת, חשוד,מאויימים, תגבורת, רק אני מדבר כאן לא אתה, מרימה בסוף את שתי הידיים בהכנעה. מפצחת איזו תשתית, הופכת את הקרביים הגלויים לחלק מאנטומייה של סכסוך באופן לופת לב.

ברגע אחר, היא תפנה סדרת שאלות אל אנשים מהקהל: מה עשית בצבא? את אוהבת חומוס? את ערבייה? את מוסלמית או נוצרייה? אבל ממש מוסלמית כאילו?, אם יראו אותנו יחד ירצחו אותנו?, את אוהבת את ישראל?. מפתה, מתגרה, חזיתית בוטה וישירה, היא פונה לגבר בקהל: היית יוצא איתי? וככה? היא לובשת גלביה רקומה, וככה? היא פושטת אותה ועוטה חולצה מכופתרת בהדפס הוואי, וככה? היא משלימה את המראה עם תיק בד שכתוב עליו ״לכי לעזה״. רוקדת בחופשיות מסננת: יא ערס, יא פרחה, מדרוב, שיגעתם ת׳ראס, שיגעתם את רבי, הופכת את בד חצאית הטוטו להינומה ומתחתנת עם חולצה שכתוב עליה בערבית ומצוייר עליה המספר 48, ״אם אשכחך״ היא שוברת במקום כוס שקית גדולה של במבה. הכל מיועד למבט המתענג של הצוֹפֶה. 

“הכובשים פינת אלנבי” הוא סולו חשוף אקוטי ואישי הבונה מיתוס-כלאיים מסקרן ושואב שיוצא מתוך סיפור חיים מלא, מתפקע, לא רק במובן שהוא מדובב חוויות מן החיים הפרטיים של גראבלי, אלא שהוא מעלה שאלות חברתיות במובנן הרחב, בעזרת התכוונות צורנית מהודקת, חוכמת עשייה והתעקשות על דיון עקרוני, בנינוחות מדהימה, של יוצרת כריזמטית ומלאת הומור, כובשת.