״השתקפויות״ מאת עדי בוטרוס

עשור אחרי יצירת הביכורים שלו, ״מה שבאמת מרגיז אותי״, שזכתה בפרס ראשון בפסטיבל גוונים במחול בסוזן דלל, מעלה עדי בוטרוס את העבודה ״השתקפויות״ העוסקת במחזוריות של מוות ולידה דרך דימויים גופניים הקשורים באיקונוגרפיה הנוצרית. אבל במישור העמוק יותר העבודה החדשה של בוטרוס היא קריאה פואטית להתבוננות ביפיה של החמלה. ובתוך ההווה האלים שאנחנו חיים בתוכו זו כמעט בקשה להסיט את האופק ממקומו ואז לתהות על מקומנו אנו כאן במקום הזה. 

ותמונת הפתיחה מרשימה. רקדן עירום כביום היוולדו עומד בצד הבמה, על מיטת עץ שתשמש בהמשך גם כצלב וכאלונקה וכקבר, שוכב רקדן אחר לבוש בחולצה לבנה ובמכנסיים שחורים, ידו האחת שמוטה. והתמונה המבויימת מעלה בזכרון את הציור "מות מארה" של הצייר הניאו-קלאסי ז'אק לואי דויד (1793). הציור מציג את מארה, מנהיג בסיעת היעקובינים במהלך המהפכה הצרפתית, לאחר שנרצח בביתו. מארה יושב בציור באמבט המכוסה בסדין לבן ובשמיכה ירוקה המסתירים לוח כתיבה מעץ. בידו האחת הוא מחזיק דף נייר ועליו מכתב, ואילו ידו האחרת שמוטה על הרצפה ומחזיקה בנוצה. פלג גופו העליון בולט מן האמבט וראשו העטוף בבד לבן שמוט לאחור. תנוחת הגוף הזאת הפכה את מארה למרטיר הראשון של המהפכה, ומזכירה את דמותו של ישוע ב"הורדה מן הצלב" של קראווג‘ו וב"פייטה" של מיכלאנג'לו. בד בגוון ספייה שהוא ספק שמיכה ספק תכריך, יאפשר לשניים לבצע טרנספורמציה זמינה ופשוטה המתגלה כבעלת איכות רוחנית, מיסטית ואינסופית. כלומר השפע אינו נתון בחומר, אלא בפעולה איתו, באפשרות להתמירו לכדי משהו אחר.

ובתוך הזמן כאן הנוזלי והחמקמק, בתנועה הנמשכת של התהלוכה אל איזה עֵבֶר כשחמשת הרקדנים נושאים זה את זה, נתלים זה על זה, מעבירים משקל, מטפסים זו על גופו של זה רק כדי לגלוש בחזרה לאדמה, הגוף ההנדסי שנוצר מהם תדיר יוצר רושם כאילו הוא מקבע אותם ברגע מסוים. ונדמה שזה קצת כמו לכפות על השמים קבוצות כוכבים רק כדי שיהיה לנו יותר נוח. כדי ליצור אשליה שהכנסנו סדר בתוהו ובוהו. וכל אחד מהם יכול להיות נושא-גם הדבר שעליו מדברים וגם זה שמחזיק ומרים. ונשוא- הדבר שאליו מכוונים בעיקר רגשות או מחשבות ומושא- הדבר שעליו מתבצעת הפעולה.  למרות כוחם יש בהם משהו פצוע, מיוסר. הרעד הפנימי החולף מצליח להפיק מהחומר התנועתי המצומצם, החוזר על עצמו לא מעט, עושר מבע מפעים. משלב דרגה זהה של פיכחון ופרנויה. יודע שעצירה במקום היא חטא כלפי העצמי, סוג של מוות בחיים. ולכן צריך לנוע כל הזמן כי כשהגוף שלנו בתנועה, הוא קדוש, ורק כשאנחנו נעים אנחנו יכולים לברוח ממנו. 

ובוטרוס לאו דווקא מחפש פתרון לשאלות כגון למה אנחנו פה ומה אנחנו עושים, אלא חוקר את המאמץ האנושי הפילוסופי לנוכח תהליכים טבעיים ואדישים של התפזרות וריקבון. שומר על פרופורציות מדוייקות בין דימויי המפתח הדוממים המתעוררים לחיים לחלקים הנלווים. ובמדינה שכל כך עסוקה בקידוש המוות וסמליו, הוא אינו נסחף לפולחן מוות מעבר לגבולות שקבע לעצמו. טווה את הדימויים בכפל סימולטני של קווי המיתאר הבורא מין טשטוש שבו הקיים מצוי ברטט תמידי של הרוח בבשר, מתפוגג ומתממש כל הזמן. רקדנית אחת מעלה על הדעת את מריה או מרים המגדלית, רקדנית אחרת נדמית למלאכית גאולה בדמותה של ונוס של בוטיצ'לי הנולדת מקונכייה. אך בגירסתה האישית, היא מעוררת יראה ורוך באנושיותה הפגיעה ללא כל כחל ושרק. וגם מקומה של הפייטה אינו נפקד, היא תחזור כאן שוב ושוב בוריאציה. ולמרות שהאיקונוגרפיה שואבת את מקורותיה מהאמנות הדתית-נוצרית בוטרוס הופך אותה מייצוג של קודש, לדימוי גנרי אוניברסלי שנוצר במסגרת השיח החילוני העכשווי. התוצאה היא סדרת דימויים המבטאים סבל וכאב שנוצרו בהשראת נרטיבים אינדיווידואלים. 

העבודה ״השתקפויות״ מאפשרת לראות אצל בוטרוס התפתחות, שינוי טון ומנעד רגשי, מעבר מאמנות פעולה וגוף להצבות תיאטרליות שמבקשות משך. ויש ביצירתו איזו ענווה נדירה המעוררת אהדה רבה, איטית ומתמשכת. ובאיטיות הזו, הנבנית מבפנים רגע אחר רגע, טמון גם יופיה הנדיר כמעשה מותרות שאינו מתאפשר כמעט. בוטרוס גורם לנו לשאול אם זה אפשרי לא להאמין בכך שאנו חלק ממשהו גדול מאיתנו ובעת ובעונה אחת להצטער על שאיננו מאמינים בזה ולהשתוקק בסתר שמישהו ישכנע אותנו אחת ולתמיד. ו״השתקפויות״ מניחה הצעה ברוח זו על מפתן התודעה מבלי לתבוע דבר.