״חי בסרט״- קולבן דאנס:

כשמחברים בין מחול לקולנוע קל מאוד ללכת לאיבוד. משהו בחיבור בין שתי השפות האלה  יוצר איזו תחרות מתעתעת. ובערב החדש של להקת ׳קולבן דאנס׳ הקלישאות הקולנועיות הפכו את הרקדנים למחשבות חולפות ואת הסרטים למין אזכרה נוסטלגית.

״צל לבן״ של הכוריאוגרף הוותיק אמיר קולבן שבדרך כלל יוצר את כל העבודות של להקתו הירושלמית, התכתב עם איזה קולאז׳ מוסיקלי וויזואלי של אינספור סרטים, מ'מלאכים בשמי ברלין' של וים ונדרס, דרך ׳היא׳ של אלמדובר, ׳המופע של טרומן׳, עד 'כנפיים שבורות' של ניר ברגמן, עד שנדמה שנילכדנו בתוך חידון.

כי העומס נטול ההכרעה של ציטוטים מסרטים והשימוש באמצעים חזותיים רבים, גרם ליצירה להיראות מנייריסטית במידה לא מבוטלת.

רוב הזמן ההקרנה על המסך האחורי גוברת על ההווה שמתרחש על הבמה, ושהמחול שמקורו בפולחן הקולנוע, מתקשה להחזיק את עצמו כשהוא לא מנותק מהתוכן. הופך את המבצע החי, טוב ככל שיהיה, לנטול פרטים ואיפיונים ספציפיים. רק התמונה הראשונה בה רקדנית בודדה נעה מול צללית ענקית שאיימה לכסות את המסך האחורי, הצליחה להחריד אותנו עם הכתם הכהה הזה שנדמה היה שהוא יכול להגיע לכל מקום, עד שהוא שיכול לעבד ולשנות את תמונת חיינו.

וכמה מצער שיוצר כה וותיק כמו אמיר קולבן עדיין לא מצא את הכלי המדויק שמאפשר להחזיק בו את המתח הזה בין הכאוס של הרגש לסדר של הצורה. כדי שנוכל להתבונן בעבודות שלו ולצלול לתוכן.

בחלק השני של הערב אירחה להקת קולבן את הכוריאוגרפית העצמאית רייצ׳ל ארדוס בעבודה חדשה בשם "Steven was wrong” אותה יצרה במיוחד עבורם.

ארדוס שיוצאת נגד הנאיביות של הבמאי סטיבן ספילברג, המגיעה לשיאה בסרטו המיתולוגי ׳אי.טי׳, מתרכזת בגיבורה הנשית של סרטי במאים שונים זה מזה שהשפיעו עליה, בהם היצ'קוק, וודי אלן, סקורסזה, טרנטינו וברטון. בונה עולם אפל ואלים בו נשים מאויימות כל הזמן. רקדנית בשמלה אדומה רוקדת ותוך כדי ריקוד היא מניעה את זרועותיה כמנפנפת לשלום או מתמסרת לדמויות הרפאים חסרות הזהות המקיפות אותה, צוללת ואז נמוגה כאילו נשמתה עולה השמיימה. העבודה קצבית והיא כמו מטח אחיד של תשובות לשאלה: האם נשים הם תמיד קורבנות?. אז נכון שארדוס מבינה היטב כוריאוגרפיה והיא יודעת להשתמש במבנים שמחזיקים יפה מעמד על הבמה, אבל מינון הכוח שהיא יוצרת כאן לא באמת נותר מעניין לאורך זמן ובסוף הכל מרגיש כמו מנה מזוקקת של קלישאות המוזרקת ישר לוריד.

קרדיט צלם: גלוריה מטוס ודני כיתרי