״כֹּל טוּב״- על ״קשרי משפחה״ מאת קבוצת תיאטרון רות קנר

אחרי הטרילוגיה ״אצל הים״ היצרית הפראית והאפית שלוותה במוזיקה ושלל אמצעים טכנולוגיים, ואחרי שרוב עבודותיה התמקדו בטקסטים בעברית, בהם ס. יזהר תמר ברגר ומשה שמיר. מעלה קבוצת התיאטרון של רות קנר, פנינה ייחודית בנוף התיאטרון הישראלי, את היצירה החדשה “קשרי משפחה”, המורכבת מארבעה סיפורים שכל אחד מהם מאיר את הקשרים בין בני משפחה מזווית אחרת: “סבון” מאת לו סון, “חתנכלב” מאת יוקו טוואדה, “בן, בת, ילד” מאת של אסקילדסן ו”קשרי משפחה” מאת קלאריס ליספקטור.  

כבר 21 שנה שקנר ואנסמבל השחקנים שלה: שירלי גל, טלי קרק, עדי מאירוביץ’ ורונן בבלוקי, חוקרים את המדיום ודרכי ההבעה בו, בעבודה דקדקנית מאוד, שדורשת התמסרות ואהבה אמיתית לבמה ולמלה, נצמדים לטקסט מבלי לפסוח על שום כוונה. נוקטים סגנון של תיאטרון־סיפור מנסים להפוך יצירה ספרותית לחוויה חושית חובקת. 

האירוע התיאטרוני של ״קשרי משפחה״ מתרחש בבית ברחוב חצרים בתל אביב. הכתובת המדוייקת נמסרת רק לאחר הזמנת הכרטיסים והקהל המוגבל ל־39 מוזמנים מחולק למשפחות. כל משפחה מקשיבה לסיפור בחלל אחר של הבית, ואז מתחלפים.

אנחנו נקראים משפחת לב והמסע הביתי שלנו מתחיל בחלל חדר השינה, שם אנחנו ישובים על כסאות קטנים כמו פעם בגן, צמודים לכוננית עמוסת בגדים של מי שגר כאן.  האינטימיות בינינו לבין טלי קרק היא כמו באקסטרים קלוז־אפ, כשהיא מוליכה אותנו בתוך הטקסט של קלארס ליספקטור, אחת הסופרות החשובות של המאה העשרים שמתה מסרטן יום לאחר יום הולדתה ה-57: “הן הביטו זו בזו באמת רק כשהמזוודות היו מונחות ברכבת, אחרי שהחליפו נשיקות: ראשה של האם הופיע בחלון. אז ראתה קאטארינה שאמה הזדקנה ושעיניה בורקות. הרכבת לא יצאה לדרך, ושתיהן חיכו בלי שיהיה להן מה לומר. האם הוציאה את הראי מהתיק ובחנה את עצמה בכובע החדש שלה, שקנתה אצל הכובען של בתה. היא הביטה בעצמה בארשת של חומרה יתירה, שלא נעדר ממנה שמץ של התפעלות מעצמה. הבת התבוננה משועשעת. אף אחד לא יוכל לאהוב אותך עכשיו חוץ ממני, חשבה האשה וצחקה מבעד לעיניה; וכובד האחריות עלה לפיה טעם של דם. כאילו "אם ובת" הן חיים ותיעוב. לא, אי אפשר לומר שהיא אוהבת את אמה, אמה כאבה לה, זה העניין“.  

אנחנו מקשיבים לקרק, והתודעה שלנו משוטטת בתוך סבך של קשרים כמו קירבה והתנגדות ותיעוב וחמלה. המכלול צובר תאוצה ומשנה צבעים בהדרגה, ולא רחוק מאיתנו, ממטבח נשמעים קולות של דיבור, מידי פעם מישהי מרימה את הקול וקוראת: אמא. ושוב הכל חוזר להילחש. וגם אנחנו כמו בדמויות עוברים רגע של גילוי, עדים לפתע למעמקים האותנטיים של נפשנו.  וגם במקרה הפרטי שלנו אימנו כואבת לנו. וכשקרק קופצת פתאום על המיטה המסודרת עם הנעליים, אנחנו מביטים בה מופתעים, כאילו במטר על מטר של חלל החדר, אין דרך אחרת להסביר את הסערה הפנימית שמתרגשת בה מלבד ניתור.

בסלון הבית מספרת עדי מאירוביץ׳ מתוך ״רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל״ מאת הסופר הנורווגי שֵל אסקילדסֶן . אוסף של עשרה מונולוגים קצרצרים מפיו של זקן ממורמר בן 80 פלוס שמנהל יחסי אהבה-שנאה עם העולם: "אני מתחיל להיות זקן נורא עכשיו. בקרוב יהיה לי קשה לכתוב כפי שקשה לי ללכת. אני אטי. מצליח לכתוב רק משפטים בודדים מדי יום. ולפני כמה ימים התעלפתי. הסוף בוודאי קרוב“. באירוניה דקה ובהומור יוצא דופן, המספק רגעים מפתיעים של צחוק אמיתי אך מריר משהו, משרטטת מאירוביץ׳ בעזרת הטקסט של אסקילדסן את ההתנערות מכל החפצים והמלבושים העודפים, ומעמידה מול עינינו קשיש מיזנטרופ, איתן ומכמיר, אל מול הקור הבסיסי של הקיום.  הנוסח הווידויי של הטקסט, הכרוניקה המציצנית הוא כמעט נקמני.

ואין כאן מחשבה אחת שמאפילה על כל האחרות, כי הכל כמו גם האמירה הגורלית ביותר נאמר כאן בפשטות חפה "אני בריא מדי, אפילו שכבר אין לי סיבה מיוחדת להיות בריא. אבל החיים מסרבים להרפות ממני. מי שאין לו בשביל מה לחיות, גם אין לו בשביל מה למות״.  וקל כל כך להסכים עם תומס פ', עד שזה בדיוק מה שגורם לנו להרגיש רע כל כך. "כשאשתי הייתה בחיים, חשבתי שכשתמות יהיה לי יותר מקום. רק תחשוב על כל התחתונים והגופיות שלה, חשבתי, הם ממלאים שלוש מגירות בכוננית״. לכו תתווכחו עם זה.

בחלק האחרון מסופר על הגעתו של ילד העונה אף הוא לשם תומס לדירתו של הקשיש, שמצבו הורע וימיו ספורים, מסתיימת בפסקה: "החדר נראה מבולגן למדי. הוא עושה רושם שאיש אינו גר בו כמעט. אבל אני עוד גר כאן. גר ומחכה". מחכה למוות שאינו מגיע ורק שולח שליחים כדוגמת אותו ילד להנכיח את המצב שאינו משתנה.  שתי פעולות בלבד שומרת לעצמה מאירוביץ׳ לקראת הסוף, האחת: יצירת מסיכה על פניה מאוסף של פלסטרים, והשנייה: הזדקפות, רגע לפני שהקהות כבר משתלטת. שתי פעולות פשוטות מינוריות כמעט, רגע לפני שנפערה תהום שלא ניתן לחצותה, כשכל האפשרויות המדומות נעלמות, ונותר רק האין בפרצופו של ׳זקן שוטה׳.

כך פשוט במטבח, ללא ריאליזם של פירוט יתר, ללא דוברים שמסבירים לקוראים את מהלכיהם, ללא סמליות שכופה את עצמה גלויות, ללא התפייטויות בלשון מתפנקת,  מספרת שירלי גל תוך כדי הגשת מרק, על גבר המביא במפתיע חפיסת סבון במתנה לאשתו, מתוך הספר: קריאות קרב, מאת: לוּ סוּן, הצ'כוב של הסינים.  משתמש בסבון זר ירוק בניחוח מסקרן, כדי לחשוף מערכת יחסים בין גבר לאישתו, ואת המדיניות החברתית דרך יחסם השוביניסטי של גברים לקבצנית זקנה.  הספר שנכתב בין השנים 1918 ל-1922 במטרה לעורר את העם הסיני לפעילות מהפכנית, שואל ב״סבון״ את השאלה למי יש את הכוח האמיתי לחולל שינוי, לגבר או לאשתו?.  והבחירה לטקסט במעין ארוחת ערב- מפגש רלוונטי בין כל בני המשפחה, אירוע של התחככות, מארגן כאן לפתע חוויה מתוחה. עונשים והרגלי חינוך ספרטניים ואלימים, התעללות הורית, הזנחה, אי־שייכות וניכור – כל אלה מגולמים ברגע הזה. וגם תודעה הקולקטיבית המקדשת צרכנות הכללים של השוק, הזיהוי של ‘יקר’ ו׳תוצרת חוץ׳ עם ‘טוב’.  וכמו כל ארוחה משפחתית המייצרת תחושת התעדכנות בזמן אמת ביחד עם פוטנציאל בידורי מדכדך הופיעו כאן, עד שכניעה לאכילת המרק החם, הפכה לשיקוף הכישלון הכולל של מסורת ההתנגדות. לא הצלחתי לבלוע.

והנה מחוץ לבית, במעין אקס-טריטוריה, חושף רונן בבלוקי עולם מאגי-גחמני שדבר בו אינו צפוי, והכול בגדר מפתיע. פורם את הנובלה ״חתן הולך על-ארבע״ מאת טוואדה יוקו המספרת את סיפורה של מִיצוּקוֹ, מורת צהרון משולחת רסן, המספרת לתלמידיה אגדת עם על נסיכה יפנית שנישאה לכלב שאהב ללקק היטב את חור-ישבנה. זמן מה לאחר מכן חייה של מיצוקו מתהפכים, עֵת גבר קדמוני דמוי-כלב מגיע לביתה ופותח במין חייתי איתה. היא משתעבדת אליו מיד. ויש משהו מדוייק בבחירה של האנסמבל להוציא מחוץ לבית את מה שנחשב לטקסט מוחצן, מצחיק, גס ופנטסטי. והעליצות של בבלוקי כמו גם החלוק הקיצי הקצרצר החושף לרגעים את ערוותו, מלבת דמיון, לא־חינוכית, שאינה מקפידה על תקופות, סגנונות, כוונת אמן או אמצעי ייצור אלא לוקחת לעצמה מן חירות מוזרה, המאפסת כל ממד של התעלות, מספרת את אמת הבשר הופכת את הנקבים להנכחת אני אותנטי.

כשיצאנו מהסימטה בדרך חזרה אל חום הבית, חשבתי על הסרט שעשתה יוקו אונו לפני שהפכה לגברת לנון "סרט מס' 4 (ישבנים)" מ-1965-6, סרט 16 מ"מ שמצולמים בו 365 אחוריים צועדים בתקריב, מן דרמה קטנה של הפניית תחת אינסופית כלפי הצופה, שאונו תיארה כ"עתירה חסרת תוחלת שנחתמה על ידי אנשים באמצעות פי הטבעת שלהם“. המודעה שפרסמה על מנת להביא את המתנדבים ביקשה "ישבנים אינטיליגנטיים למראה“.

קבוצת התיאטרון של רות קנר- ובעיני זה סוד כוחה – מצליחה ליצור אינטימיות וקירבה המציבים אותנו הצופים כעדים יחידים לשיח של האדם עם עצמו, אדם שאינו מנסה לשאת חן בעיני איש ואינו חש צורך להסביר את עצמו, את פעולותיו ואת רגשותיו – גם אם הם קשים או מכוערים. ואנחנו לא יכולים לשנוא את דמויות הגברים והנשים האלה, אנחנו גם לא יכולים לאהוב אותן. אבל איכשהו, בגלל עמדת העד שהופקדה בידינו, בגלל הקרבה הכמעט טוטאלית אל מעשיהם ומחשבותיהם של האנשים האלה, הלב יוצא אליהם.  

ולמרות הכותרת של העבודה ״קשרי משפחה״ נדמה לי שהאירוע התיאטרוני של קנר מתמודד דווקא עם המושג השחוק והעצום 'אהבה' – וכמוהו ככל אידיאה שקנר נוגעת בה – הוא נסרק ונבחן מזוויות חסרות תקדים, מותקף, ומטוהר מכל הבנאלי והצפוי, בניסיון לקיים, אולי להציל בעצם, איזו אינטימיות, חיים פרטיים, חיי אהבה, בית. וקשה שלא להתמסר ולאהוב את זה כי כמו שאמרה ליספקטור באחד הראיונות איתה, ”לאהוב, זו הגאולה היחידה שאני מכירה“