״לילא״ מאת נעה ורטהיים ולהקת ורטיגו

הם נכנסים לבמה ונעמדים בשורה אלכסונית כטריז הפוגם במרחב, כמחסום. אבל אז הם מתחילים לשיר: ״אנחנו שלושה: ההד שלי, הצל שלי ואני״, מתוך בלדה משנות השלושים של להקת הפופ "The Ink Spots", שזכתה ללא מעט גרסאות כיסוי-מפרנק סינטרה דרך בוב דילן בואכה פול מקרטני. הדימוי חזק, כולו העדפות פרטיות לכאורה, מעין שיר הלל לסובייקט המרגיש, לאני הגחמני האוהב. המתקבל כמלמול נפשי, המשכנע את עצמו בעצם קיומו של חוץ נחשק.  אחר כך יווצר טור של זוגות כמו במשחק ילדים בו כולם עוסקים בפעילות ריתמית ורפטטיבית.

נקודת המוצא הרעיונית והאסתטית של העבודה החדשה של הכוריאוגרפית נעה ורטהיים, היא משמעות המילה ״לילא״ בשפת הסנסקריט – משחק קוסמי. מרחב משחק שבו עולה כל הזמן "שאלת הרצון החי, הפעיל, לעומת זה המפעיל והמופעל“ כפי שכתוב בתוכנייה. במערכת של יחסי גומלין דינמית, בה גוף מגיב לגוף האחר, במחוות ידיים טקסיות, היא מציבה מול הרציונלי את המיסטי ואת להט היצירה הבלתי אמצעי, ככוחות שווים בהתנגשות. המאמצים שהגופים עושים אחד כלפי השני מייצרים קשר מסתורי, עד שלעיתים נדמה שהאפקט שנוצר בין אותם גופים הוא תמיד ביטוי של השתוקקות. ואפשר לתאר את הקטעים כמבוססים על יסודות האדמה, מים, רוח ואש, או על יסודות זוגיים, משפחתיים, חברתיים ותרבותיים, כארבע עונות, כפרשנויות חזותיות לחיים או כוורייאנטים על פנטזיית הסתלקות והיעלמות. ברגע יפה אחד רקדנית אחת מנסה להיחלץ מהקבוצה: ידיי כל הרקדנים המונחים סביב ראשה, מצרים את צעדיה. דווקא בגלל שלא מדובר כאן בהשתוללות גברית שיצאה משליטה אלא בהתגודדות ידיים המחביאות תחתיהם את דמותה, יוצרים מחזה של אסתטיקה ממושטרת, הסוחטת את הויזואליה המגדרית הפרובוקטיבית עד תומה באופן שנוגע ללב.

ויש גם נסיון לגוון את העבודה עם אלמנט פיסולי, במין רמפה משופעת ששניצבת במרכז הבמה ויוצרת הגבהה, מאפשרת לרקדנים להתנתק מהריצפה, לגלוש, ולהתרומם באוויר, עולים השמיימה וצפים בזה אחר זה, בלי רצון וגרביטציה. ולא חסר גם רגע קומי שלחץ על דוושת ההומור עד הסוף, בו הרמפה חצתה בין שני רקדנים יוצרת אשליה שמדובר ברקדנית אחת חושנית וארוכת רגלים. וזה אולי פתאום מנסה לצחקק את ההוויה האנושית אבל נשאר כאיבר תותב המולבש בכוח, יוצר מטאפוריזציה מאולצת שאפילו מרחיקה.

״לילא״ היא עבודה שיש לה טון של שותפות ובכך יופיה. אבל מעבר לתמונה הראשונית של עולם טקסי ורוחני מפונטז, לא נוצר שום מתח עלילתי או פורמליסטי מעניין או תשובה מול מה מתייצב עולם הדימויים כאן, ואיזה סדר הוא מפר. מהר מאוד, עם שוך ההתפעלות, מתברר שדבר אינו ער בממלכה ההרמטית שיצרה ורטהיים, ודבר אינו פראי ב״לילא״ או קוסמי.  יש לומר בכנות – כולנו חיים (אם בניכור עצמי ואם מתוך זחיחות) עם פערים בין הרצונות, הכוונות, הדעות ואפילו ההצהרות שלנו לבין מעשינו, מה שאנחנו מסוגלים לבצע, ביומיום ובמופת חיינו. שהרי איננו יכולים להוציא לפועל חלק ניכר מערכינו ומהאידיאות הנכספות שלנו. אלא שב״לילא״ ורטהיים נחשפת ככזו שאוהבת הכל וכלום, הכל בבחינת: ׳מה שאני יודעת הוא מה שאני לא יודעת׳. הגיע הזמן לפתח אידאולוגיה או לפחות לנמק לעצמה את היופי.

הם נכנסים לבמה ונעמדים בשורה אלכסונית כטריז הפוגם במרחב, כמחסום. אבל אז הם מתחילים לשיר: ״אנחנו שלושה: ההד שלי, הצל שלי ואני״, מתוך בלדה משנות השלושים של להקת הפופ "The Ink Spots", שזכתה ללא מעט גרסאות כיסוי-מפרנק סינטרה דרך בוב דילן בואכה פול מקרטני. והדימוי חזק, כולו שיר הלל לסובייקט המרגיש, לאני הגחמני האוהב. המתקבל כמלמול נפשי, המשכנע את עצמו בעצם קיומו של חוץ נחשק.  אחר כך יווצר טור של זוגות כמו במשחק ילדים בו כולם עוסקים בפעילות ריתמית ורפטטיבית.

נקודת המוצא הרעיונית והאסתטית של העבודה החדשה של הכוריאוגרפית נעה ורטהיים, היא משמעות המילה ״לילא״ בסנסקריט – משחק קוסמי. מרחב שנמצא כל הזמן במערכת של יחסי גומלין דינמית, בה גוף מגיב לגוף האחר, במחוות ידיים טקסיות, ככוחות שווים בהתנגשות. ברגע יפה אחד רקדנית אחת מנסה להיחלץ מהקבוצה: ידיי כל הרקדנים המונחים סביב ראשה, מצרים את צעדיה. דווקא בגלל שלא מדובר כאן בהשתוללות גברית שיצאה משליטה אלא בהתגודדות ידיים המחביאות תחתיהם את דמותה, יוצרים מחזה של אסתטיקה ממושטרת, הסוחטת את הויזואליה המגדרית הפרובוקטיבית עד תומה באופן שובה לב.

ויש גם נסיון לגוון את העבודה עם אלמנט פיסולי, רמפה משופעת ששניצבת במרכז הבמה ויוצרת הגבהה, מאפשרת לרקדנים להתנתק מהריצפה, לגלוש, ולהתרומם באוויר, עולים השמיימה וצפים בזה אחר זה, בלי רצון וגרביטציה. ולא חסר גם רגע קומי שלוחץ על דוושת ההומור עד הסוף, בו הרמפה חצתה בין שני רקדנים יוצרת אשליה שמדובר ברקדנית אחת חושנית וארוכת רגלים. מנסה לצחקק את ההוויה האנושית אבל נשאר כאיבר תותב המולבש בכוח.

״לילא״ היא עבודה שיש לה טון של שותפות ובכך יופיה. אבל מעבר לתמונה הראשונית עם שוך ההתפעלות, ורטהיים נחשפת ככזו שאוהבת הכל וכלום, הכל בבחינת: ׳מה שאני יודעת הוא מה שאני לא יודעת׳. הגיע הזמן לפתח אידאולוגיה או לפחות לנמק לעצמה את היופי.