״לימבו״ פסטיבל אינטימדאנס 2022
נדמה שפסטיבל אינטימדאנס שעלה השנה בפעם ה- 23 בתיאטרון תמונע, איבד מכוחו החתרני ונהפך לתכלית. השאיפה או התשוקה ליצור שינוי שאיפיינו את הפסטיבל הפכו ללא רלוונטיות ושקעו לתוך שוויון נפש מודאג־שבע. הנושא המובהק של הפסטיבל,״לימבו״, שנולד לדברי המנהלות האמנותיות מירב דגן וסתיו מרין ״בין גל אחד לשני, מבטא את המרחב של הבין לבין, של אי הוודאות לוודאות חדשה״. בפועל, הקונספט נכח רק למראית העין, ובמקום אותו עיסוק במצבי ביניים פיזיים ונפשיים, או בשאלת הגבול/ סף/ מעבר במובן החווייתי-פילוסופי-מיסטי שלו, מה שקיבלנו היו סימולציות של חוויות כהתעקשות מתפנקת.
בתוך שלוש התוכניות עלו תשע בכורות של תשעה כוריאוגרפים וכוריאוגרפיות שנבחרו בעיקר מתוך דור חדש של יוצרים. ב"הולכת על שתיים" מאת מיקה קופפר, תנועתו של הגוף פורעת את עולו של ההיגיון הפיזי המוכר לנו. קופפר יוצרת מניפולציות של גופה – מפרקת ומרכיבה, מוסיפה ומחסירה- מחפשת משהו שהוא לא חומרי- שואלת איך אפשר לגלם בחומר משהו רגשי דרך חקירה צורנית. ויותר מללכת על שתיים היא יוצרת הכלאות לא צפויות: הראש מתנדנד בתגובה לתנועת המרפקים, הרגליים מוסטות על ציר מניעות את הגוף קדימה ואחורה, וברגע אחר הגוף נראה כמו מערום שלם של גפיים.
שלל המנחים הפיזיים קוראים תיגר על הייצוג הקאנוני של גוף האישה. ואפשר היה לקחת את העבודה הזו עוד צעד אחד קדימה ולהמשיך לחתור תחת מושגי היופי המסורתיים שהתקבעו בתרבות. ואולי אפילו לדרוש חזרה את הגוף הנשי מן הניכוס של הפנטזיה הגברית ולנסחו באמצעים חדשים. ״הולכת על שתיים״ היא עדיין לא עבודה שלמה אבל יש בה לפחות נרטיב חזק הצובע את הדימויים שהיא מכילה.
"קוורטט לשתיים", יצירתה של שירה מרק, מתרחשת ברחבה קטנה בין מוסכים ונגריות מעבר לכביש של תמונע. שתי הרקדניות הלובשות מעין בגדי עבודה אפורים, שוכבות על החצץ האפור ללא תזוזה, אוחזות צינורות מתכת תעשייתים ארוכים היוצאים ממרכז גופן שעונים על רגליהן המורמות קדימה. התנועה האיטית מטה את הצינורות האחד לעבר השני, צליל מתכתי של חיכוך נשמע כל פעם שהן יוצרות באוויר הנמוך את צורת האות איקס.
והיחסים בין הגוף לצינורות מרתקים: הן עומדות קרובות האחת מול השנייה הגוף המתקער לאחור מטה את הראש והצינור מחליק לאחור, לרגע הן נראות כמו צמד חיילות הנערכות בתרגילי סדר לפני יציאה למרחב הפומבי. אבל אז הן נעמדות עם הגב האחת לשניה ונותנות לצינורות להחליק במורד הכתף עד כף היד משיבות אותם בהנפה עדינה שוב ושוב ושוב, הרפטטיבית מזכירה טקס דתי. ברגע אחר הצינור הוא נשק ההולם בבטנה של האחת חודר בין השכמות של השנייה או מונף כמו מטול לשיגור, כתגובה היחידה האפשרית מול תחושת סכנה. והן מחכות כל הזמן לציווי שיכריע אם הן רוצות שגפיהן יתארכו או יתקצרו, אם הן מרוצות מהיחס בין אבריו השריריים של הגוף לאלו הרכים, ואם הן מעוניינות במפרקים חדשים ופנטסטיים, שירחיבו אף יותר את טווח תנועתו של הגוף.
והעבודה הזו כה מובחנת ומובהקת באסתטיקה שלה מייצרת מתח בין איפוק ושבריריות בין מישטור לבין פריעת סדר, בדיאלוג אמנותי מרהיב שהצופים מוזמנים לחוות, על הצד האינטימי ועל הצד הפומבי שבו. וכשהן יוצאות אחרי שהעמידו את הצינורות מניחות להן ליפול בחבטה לאדמה, נכנעים לכוח הכבידה, אנחנו מוצאים את עצמנו שוב במקום שבו אנחנו נמצאים, חייבים להמשיך את שגרת יומנו.
בעבודה ״אמא-שלי״ מאת דגה פדר על הריצפה פרוש בד לבן מכותנה ארוגה, המוביל אל כורסה עליה מונח נטלה (netella) צעיף אתיופי מסורתי. פדר משתמשת בבד הפרוש כדי לסלול לעצמה נתיב שיכיל את שורשיה שנטועים בתרבות האתיופית, ויגשר בינה לבין עולם המחול העכשווי שיאפשר לה את מרחב הביטוי האמנותי. דגה, שמהרהרת בעבודה הזו על יחסיה עם אמה, שבהם נעוצים שורשי חיבורה למסורת המחול האתיופי, עושה את הדרך הזו על הבמה בתנועות קצביות מרוסנות, שהמשיכו והתעצמו והודגשו בפנים מלאות הבעה. וכשהגוף שלה מתקער, תנועת הכתפיים האופיינית למחול האתיופי מוכנעת ונצמדת לריצפה. וגם השקט מאפשר לה חופש. דגה היא רקדנית אינטואיטיבית ונחושה אבל דווקא ההתפתות לשיר ובעיקר השיחה שלה עם אמה באמהרית, כולל התיווך עבורנו בעברית, עושה לעבודה רדוקציה תוך מניפולציה רגשית מלאה כוונות טובות. מוטב היה להשאיר עמום את הרצוי, הנשאף, האפשרי.
מי שראה את העבודה ״Pretending To Give In״ מאת קימ טייטלבאום לא ישכח את הרגע בפתיחה, כשטייטלבאום צועד לבמה נושא חתיכת מתכת פאלית שנראית כמו כנף של מטוס, הפלג העליון של הטורסו שלו עוטה מחוך שמזכיר שמלת ערב וחלקו התחתון ערום לגמרי. ולרגע הדימוי הראשון מצליח לגלם הרגשה של דחיפות וכאב, פירוק וכוח הישרדות קמאי. אלא שנדמה שטייטלבאום כנראה עוד תקוע בשלב סימון ועיצוב הזהות, שזה שלב לא מאוד מעניין אמנותית. והעבודה שלו עוסקת באופן הבסיסי ביותר ב"מי אני מה אני" וככזו היא דורשת בדיוק את סוג הבעיטה בתחת שאמורות לספק המחשבה והגישה הקוויריות. הרעיון חתרני, הביצוע בוסרי, לוחץ פול גז כמעשה איקרוס. חבל שהניסוי המאתגר יצא לאוויר העולם לפני שהיה מוכן לכך.
לסיכום, אפשר היה רק להצטער ששתי האוצרות דבקו רק ביוצרים צעירים ונמנעו כמעט בכוונה מלהזמין לתוך השיח עבודות של יוצרים שיצירתם בעשור החולף היתה בעלת משקל. מה שתרם לתחושה שאין בפסטיבל השנה אמירה מחייבת, מאירה ובוודאי לא מעוררת למחשבה.