״לפגוש אותך״ מאת אורי פלומין והלנה פראנזן

שלושים שנים לאחר שעבר לעיר ניו יורק, אורי פלומין חוזר לישראל במסגרת 'תל אביב דאנס 2019‘, כדי להציג יחד עם שותפתו מזה שנים רבות, הלנה פראנזן השוודית, את היצירה "לפגוש אותך", דואט שמרכזו החברות והביחד. ויש בכך ביטחון עצמי רב, להישען על מעט עָדִין, על מהלך מינורי של הסטות קטנות. אבל זה לא עובד. היחס בין יתרי המשולש שבנו פלומין ופראנזן בקושי מתפעל את החלל, את הזרימה, את הרגש, את המדומיין הקולקטיבי-החברי. 

וזה מתחיל כשהם עומדים משני צידי הבמה הצנועה, מחכים, כך שנוצרת התבוננות כמו קרירה, מרוחקת מעט, במתח הנוצר ביניהם כמייצגי קצוות שונים, גופים שונים. תחת מוסיקה אלקטרונית מקורית ומעודנת של המלחין הפיני יוקה רינטמאקי, המציעה מלנכוליה בתת שיכבה של קצבים, הם נעים בפעולות מינוריות של חיתוך וחיבור, מציגים נתינה ולקיחה, אמונה וכפירה, חד פעמיות ושכפול. משחזרים רגע מעצם האלתור החופשי עליו.

ובתוך הריתמוס הרוב נראה יציב, תנועות מטוטלת שהופכת למטרונום פנימי, גופני. הרמה וסיבוב, הנפת יד, אלימות שהותקה ועודנה, מקובעת על תצורת נקמה ילדותית של חבלה. מערכת יחסים גנרית, דימויים מוכרים, שעל קצה הלשון והתודעה, כאלה שאינם מאזכרים כלום, לא פותחים צוהר לשום היסטוריה אישית ספציפית. מערכת ייצוגים, שלא נחווים כדימויים יד ראשונה. חוזרים על עצמם שוב ושוב, כמין תרגיל זוגי ברישום-אותו-דבר, כאילו מוצה הכל. יוצרים מתווים שבקושי מגרדים את העניין המטריד הזה של הצורך באחר. האילוסטרטיבי המצופה ממש למראה משאיר אותנו עם דיאלוג כן, פתוח, על כלום.

אבל היה גם רגע שהזדהר מעל המכלול הבנאלי, בו שניהם שכבו על הריצפה, מונצחים ללא תזוזה, הידיים המשתרגות הופכות לנצח קטן. ואולי אפשר היה לברך על המוגמר, ולהעריך את זה שפלומין ופראנזן פירקו כאן את מושג ההופעה, גם במובן של שואו וגם במובן של ההתגלות לעין, למרכיביו. השואו נוכח דווקא בהיעדרו, ברגע של השתיקה, ההרפיה, האתנחתא. אבל לעומת פראנזן הנעה בטבעיות, באנושיות לא מעושה, הביצוע הכבד והמאומץ של פלומין, איכות התנועה שלו הפכה אותו למאופק, קפוא, ולא אקספרסיבי, מה שיצר מבוכה. לרגעים היה נדמה שהוא מגייס את הגוף בחישוק שיניים או יוצר אשלייה של תנועה.

כשאנחנו צופים ברקדנים בוגרים אנחנו מודעים להאטה, להיעלמות של וויטליות לטובת אמת אחרת עתירת דקויות. אין צורך לפברק חוזקות כי אין כאן את שפת האכזבה מראש אלא להפך, יש את התקווה לצפות בשמש של סוף יום. רקדנים בוגרים הופכים לצערי לממצא תרבותי נדיר ולכן כה חשוב שיהיו כאלה כמו פלומין ופראנזן שממשיכים להעניק לנו הצהרות אמן אותנטיות בגוף ראשון יחיד על שיתוק או על תנועה בין שני פחדי קצוות הפוכים. נדמה לי שזה הרגע שלהם לחשב מסלול מחדש- לחדד את האמביציה האמנותית,למרק את מה שכבר ידוע, להפסיק להתבונן בעבר בעיניים מצועפות, ולעדכן רלוונטיות.