״מפגינה איפוק״ מאת יסמין גודר

אין הרבה כוריאוגרפיות-רקדניות במחול הישראלי שהן כריזמטיות ומדוייקות עם עצמן כיסמין גודר. אחרי שהזעם התחלף בעבודותיה הקודמת של גודר בעמדה מהורהרת, היא חוזרת לבמה בגיל 46 כשהמנגנון הנפשי שלה הרבה יותר חשוף. בעזרת רטוריקה כריזמטית היא סוחפת אותנו פנימה לנסות לפצח בה משהו, מציעה גופניות עזת מבע שאינה מצליחה ליצור צורה אחת בעולם.

זה מתחיל עם שתי נשים עומדות זו מול זו, צידן מופנה לקהל, והן מכות בעוצמה על תוף מתכת גדול בקצב אחיד, מלוות את עצמן ביבבות שבטיות שמתאחדות לצעקה דחוסה ואינטנסיבית שמתעצמת בשני קולות. ההטענה הווקאלית מתסיסה את הגוף והן יוצאות להוביל את המהפכה כשגודר מנפנפת בבד הלבן כשלצידה יוצרת שותפה המוזיקאית ווקליסטית ומלחינה תומר דמסקי. והבד הזה יכול להיות כמעט הכל: דגל כניעה, כיסוי ראש, כאפייה, חיג׳אב, חצאית, בד ללוחמת שוורים או מטפחת פתיינית האחוזה בין הרגליים, כשהאגן נע שוב ושוב קדימה ואחורה. אבל דווקא הרגע הראשון בו הבד רק מופיע, שבריר הרגע הבנאלי לפני שגודר מסכימה לשחק איתו בכאילו, יוצר קסם במפתיע, מעין קסם המופיע נגד רצונו של הקוסם. כי כשהג׳סטות של גודר קטנות הן מופלאות וחכמות כל כך, נוגעות בסיפי האובדן שלה בתוך עצמה. 

וגם התלבושת היא הצהרה- חולצת הטריקו הגזורה חושפת גוף נשי ואילו הג׳ינס שפתוח לכל אורכו ומתנפנף, מזכיר בוקרים במערב הפרוע. והסאונד ממשיך להיות חלק מהתדר הרגשי של העבודה כשהצלילים שדמסקי וגודר מפיקות יחד ולחוד מוקלטים ברשמקולי מנהלים קומפקטים שדמסקי מציבה במרחב הבמה, מפלחת איתם את המרחב והופכת אותם לפרגמנטים מופשטים של תנופה, סוגרת על עצמה. ויש גם אגרוף קפוץ וכף רגל חלולים ומוגזמים, הלבישה שלהם כתותבות, מחברת בין הגוף לבין מערכות אמונה ופחדים, אסונות פוליטיים, פטליזם ותפישת סובייקט חלולה וצינית. 

העבודה ״מפגינה איפוק״ היא מעשה שעטנז מלכתחילה, שאינו נדרש למגויסות ונאמנות ואינו דורש מעצמו התערות ואף לא בדלנות. כולל שפע מחוות חצי מחויכות, עוסקת במודלים של נשיות על סף נפילה, נוטה להתרסק. לקראת סופו של המופע, פונה גודר לקהל ומבקשת ממנו להגיב למה שהוא צפה בו ושתף אותה במחשבות ואסוציאציות שעלו הנוגעות לדימויים שהוצגו. הריצוי ההדדי נשאר דידקטי אבל זה משתנה כשהיא מקדישה קטעים ספציפיים לאנשים שהיא בוחרת מתוך הקהל, באחד מהם הרגליים הפשוקות מדמות רכיבה, דהרה, ובעלות ממד אוטו-ארוטי ברור. והיא חוגגת את הפורנוגרפי במן עליצות מלאת חיוניות, מבטיחה הפרזה וסכנת נפילה שהמימד הגופני שלה דומיננטי.

ותוך כדי המופע עולה עצם שאלת הייצוג; וכן הבחינה אם היא אכן מוסרת את עצמה לצופה, מציגה לו את הגיונה הפנימי, את מערך האסוציאציות והקישורים האינטלקטואליים שננקטו. הכותרת מודבקת מבחוץ כתווית מארגנת.

״מפגינה איפוק״ נקלעה ללולאה שאינה יכולה להגיע למיצוי או להתקבע על משמעות, וזו נקודת התורפה המרכזית שלה. ומהבחינה הזאת היא עבודה לא מדוייקת שנחוות לרגעים כמנייריזם אנקדוטלי. מה גם שלפעמים השואו, הראוותני, לוקה בגיוס־יתר של הסוגיה הפוליטית. כמו שיר הסיום שהלחינה ומבצעת דמסקי "זכות קיום“ "אם יבוא היום / ואדרש / לתת את חיי בשבילך / אני אפול / אני אמות / ואתן לך את דמי / כי לעולם / את לבד לא“. אבל מה שכן מבריק בעבודה זאת הדואליות החזקה בין הנסיון להתעסק בריסון היצר, לבין הנסיון להתמקח עם הסוגיה של השארת חותם. ואולי זאת רק אני, אבל יש לי ציפייה נסתרת שגודר תסכים לזנוח יום אחד את היכולת שלה ללכת בגדולות ותסכים ללכת בקטנות. שם יש לה כוח שעדיין לא התפענח במלואו.