״מרחבים״ מאת סתיו סטרוז בוטרוס

מרחבים, בכלל, הם מהנושאים החמים בעולם האמנות העכשווי, מין קטגוריה כללית, עמומה, סופחת כל. הרי מי לא נמצא ממש כעת במהלכו של מסע – פוליטי או רוחני, של חיפוש דרך או חיפוש עצמי. אבל ״מרחבים״ היא גם העבודה הראשונה באורך מלא של הרקדנית והכוריאוגרפית סתיו סטרוז בוטרוס, בה היא יוצרת חלל חווייתי אפקטיבי יפה ועצוב, מחפש דבר מה, מתגעגע, המשרטט פוטנציאלים ואפשרויות מהוססות. בבסיס שלה נוכח געגוע למבני תרבות כבירים, כמו גם לקריסתם הטראומטית והחדלונית.

ואם עבודתה הקודמת ״ספיה״ נולדה מתוך מחקר בשורשים הגיאורגיים של משפחתה, גם כאן ממשיכה סטרוז לשמור על קול מובהק ומקורי, רק שהפעם היא מפליגה לתוך דפוסי התנועה של מנעד תרבויות רחב יותר כמו אזרבייג׳ן, ארמניה, צ׳צ׳ניה ורוסיה כבסיס לעבודה. בצעד אמיץ מנסה לחבר בין עבר להווה, בין מורשת ותרבות לנתיניה. מנכיחה בלב המחול המקומי אסתטיקה, ריח, דופק ומורשת אשר מתקיימים לרוב במקביל למציאות חיינו.

״מרחבים״ על פי התוכנייה, ״מספרת את סיפורו של גבר החוזר לכפרו ממלחמה, בו שתי נשים מקבלות אותו בחזרתו. השלושה מתמודדים עם הזמן שחלף והרצון לתמיכה בבדידותם. המפגש ביניהם משקף את מחיר המלחמה וקולותיהם המושתקים של אנשים שעייפו מדימוי הגבורה, הם בוחנים דרכים חדשות לחיבור ובניית הווה חדש ומשותף״. מה שיגרום לסטרוז לשמור בעבודה על איפוק וסדר וסימטריה כניגוד למתח המתגלם באי-סדר של הרס ושריפה כשחושבים על מלחמה.
גם כאן כמו ב״ספיה״ הניסיון לשלב את מרכיבי הריקוד העממי המסורתי ותפיסות הריקוד העכשוויות, הירואי כמעט, והוא מהווה תזכורת בנוגע לחשיבות של תרבות, מסורת ואמנויות במאבק לזהות. וסטרוז מתמודדת עם כובד משקל היסטורי זה תוך יצירת הקשרים פורמליסטים ותכניים מעניינים דרך רצף מעברים בין מצבים גופניים, שכמעט מאטים את הזמן עד שהיומיומי נוגע בנצחי.

וההתחלה פיוטית לירית, שתי נשים בכותנות לבנות, טוות סיקונס שלם באמצעות מחוות ידיים, הרמיזות שלהן יוצרות מין דריכות לשפנים מהכובע ותחושה של סיפור. מישהו זוחל, הידיים מערסלות אוויר, מצביעות על משהו שנמצא ממש לרגליהן, אצבע מונחת על הפה, מחרישה. צליל פעמון רחוק מתחלף בבכי, הלוחם ששב מניח ראש על בול עץ, פוגע במקום וחולם, כששתי הנשים מסירות מעליו את המטען שנשא על גבו. ויש גם הרבה תנועות כיפוף ברכיים, עבודת סקוואט, שמאפיינת ריקודי עם רוסיים שהושפעו מהעמים הסלאבים ומבוצעים בדרך כלל רק על ידי רקדנים גברים. ואחרי התנועה הקרובה לאדמה רגעי ההזדקפות כל כך מפתיעים. והמשולש העדין הזה נע כדבוקה, מייצר פייטות שונות, מחריף ומסתחרר לקראת הסולו של אנדרי דויטש.

הבחירה לבצע חלק מהתנועות ללא מוסיקה ממקדת את תשומת הלב במכניקה הפיזית, ברפטטיביות. וכשקול הנשימה ורקיעות הרגליים הוא היחיד שנשמע בחלל, הוא כה הולם את קצב התקדמות העבודה עד שנדמה שזהו סאונד העבודה המקורי. מהלך רציף של רקיעות שונות, בתוך זרימה הרמונית. דווקא הבחירה לסיים בשינה, בהרדמות , בחלימה, היא אולי בחירה צנועה, אבל עבורי היא מכסה על הסדק באופן צפוי. אופטימית עד כדי פנטזיה ומשאלה, מלאת אמון באדם וביכולת שלו לקוות לכוחו של יום חדש.

המרחבים הפנימיים של סטרוז מרתקים והמבט היציב והמעודן שהיא מפנה אלינו שובה, אבל לעיתים הוא סגור מידי. הנרטיב משתלט על החלל ומנכס את אותו אורגניזם משולש הנמצא בשינוי תמידי, באופן אלים כמעט, לא מאפשר לדמיין משהו שנמצא מחוצה לו. ועדיין, מה שמעורר אהדה לעבודה הוא נדיבותה כלפי הצופה; בעוד שלא מעט עבודות מחול מייתרות את הצופה, כאילו הן פועלות ומופעלות מתוך אדישות מוחלטת כלפיו, ״מרחבים״ מזמינה את הצופה לחוויה אסתטית הרמטית, נעה וזעה ביחס לחושיו, ועבורם.