״סוזן״ מאת עמנואל גת ובביצוע להקת ענבל

״סוזן״ העבודה החדשה שיצר עמנואל גת ללהקת ענבל איננה "מראה את העולם". היא מעורבת אקטיבית ביצירתו. הוא נמצא שם בזמן שאנו רואים אותה, לא מספרת לנו עליו לאחר מכן. והיא לא פוליטית באופן ישיר, לא "מתריסה" או "בועטת", היא לא יוצרת כותרות מידיות, היא דורשת השתהות שפירושה למשוך את ההווה ליותר מנקודה אחת. מצליחה להחזיק כמה נקודות זמן בעת ובעונה אחת. מציעה "עכשיו" שהוא מתמשך, שאינו אקטואלי אלא נוגע לחוויה אנושית הרלוונטית תמיד, בורחת מן הדרמטי ומבכרת על פניו רגעים אמיתיים מן היומיומי, ברציפות אסתטית מהפנטת של אינספור מפגשים וניתוקים, חיבורים והתרות.

זו הפעם הראשונה שגת, החי ויוצר ב–15 השנים האחרונות בצרפת, יוצר עבודה חדשה בישראל, עם רקדנים ישראלים. שם העבודה, "סוזן", מתייחס למקום שבו היא מוצגת, מרכז סוזן דלל, שהיה משמעותי עבור גת בשנותיו בישראל. אבל הוא גם נטען בהמשך בשיר ״סוזן״ מאת לאונרד כהן בביצוע נינה סימון. פס הקול של העבודה מורכב מכמה משירים ומקטעי קישור של סימון מתוך הופעה חיה שהפכה לאלבום ״זהב שחור״ והוקלטה בפילהרמוניק הול בניו יורק ב–1969. שנת לידתו של גת. ״מי יודע לאן נעלם הזמן?״ שרה סימון. ומספיק לשלוח מבט לאותה אינטנסיביות שקטה ומסתורית, כדי שעומק העבודה ימשוך אותנו אליה, פנימה. 

גת מחבל בתנועה השגרתית של המחשבה, משהה אותה, נוטע בה שרשרת תגובות משתרגות, פוער איזורי ביניים של הסתגלות, כל מצב של שיוויון הוא זמני, וההשתהויות מייצרות כאן קנון גמיש, עדין אך מלא אחריות. מבנה ברור שבתוכו יש המון מרווח פעולה ובחירה, כל בחירה מזיזה את המבנה ומאלצת את האחרים להגיב באופן מסוים. כל אחד משמונת הרקדנים הוא אינדבידואל, כזה שכל הצורות והמצבים מרחפים וחולפים מבלי שהוא כמעט מתעכב עליהם, מזדהה עמם, מזדקק להם. ברגע שמבינים זאת, הופך כל אחד מהם לנוכחות ערה שלמה.

ובתוך תחושת השטף האלגנטית מאוד, שנתמכת גם על ידי הגוון המונוכרומטי האפרפר של התלבושות, הם מידי פעם מתכנסים, מתקבצים למקום אחד על הבמה, עוצרים להתבונן זה בזה, זו בזה, סוחרים ברווח המתגלה, מישהו מושיט שתי ידיים לצדדים ומוריד והם חוזרים לנוע. התנועה כמו נוצרת על ידי ניצול כוחות וגורמים פיזיקליים עם או ללא מגע.

ובתוך ההתרחשות הסימולטנית, תנועות הידיים כמעט מינוריות, אצבע מורה קדימה, אגרוף מוחבא מאחורי הגב ונפרש לאצבעות, נישאות גבוה הן נעות, מנחשות את האוויר, אצבע אחת מורה על הגרוגרת, יד אחת אוחזת בסנטר, אחרת מונחת על הלב, להרף עין, מישהו חורץ לשון ומתחרט. הכל קורה במעין ריכוז מתוך היסח הדעת שהוא הפעולה של הטבע הטרום תודעתי. ולמרות שהמגע נעדר כמעט לחלוטין,יש תחושה של סמיכות רדיקלית. בסוף, לרגע אחד קצר, הם מצטרפים אחד אחרי השנייה לקדמת הבמה, מביטים קדימה, נצמדים ואוחזים ידיים, פשוטים עד שנדמה שאין דבר בעולם שצריך לאחוז בו בכוח.

וכשצופים בעבודה ובאותם מערכות יחסים לא היררכיות המניעות את הקבוצה, ומקשיבים לקטעי הקישור של סימון, שעוסקים במאבק השחורים בארה"ב לשוויון ולחופש, ובוודאי לשיר "להיות צעירה, מוכשרת ושחורה" שנכתב לזכר חברתה לוריין הנסברי , שהייתה האישה השחורה הראשונה שכתבה מחזה שעלה בברודווי והפך לאחד מהמנוני התנועה לזכויות האזרח, אי אפשר שלא לחשוב על המאבק המזרחי בישראל וההיסטוריה  של להקת "ענבל", שהוקמה ב–1949 על ידי שרה לוי תנאי אשר יצרה עבורה יותר מ–40 שנה עבודות מחול ששאבו מהתרבות התימנית והמזרחית בכלל, בתוך עולם מחול מקומי שהסטנדרט שלו לאיכות התחבר לתרבות מערבית־אירופית.  אבל היתרון ב״סוזן״ הוא בכך שהיא מציעה שיח עשיר, אפשרות לחוויות אחרות, לשפה אחרת – שלא מודדת סיפור רק בסופו.

פירוש המלה "קוסמוס" במקור היווני, הוא לא "יקום" אלא "מקומם המדויק של ריבויי הדברים בעולם… סידורם המאורגן“. ב״סוזן״ הרקדנים הם אורגניזמים השלובים יחדיו במעין מארג סבוך כרשת, יוצרים יחסי גומלין תמידיים בדיוק כמו בקוסמוס, בין האוויר, הרוחות, הגובה והצפיפות על פני היבשה, עולם ומלואו. ״סוזן״ היא עבודה מעוררת התרגשות ופליאה המעניקה לצופים מחדש את הכוח היוצר של הדמיון. בשקט בשקט היא מתגנבת אל הלב ונושכת בו, מותירה קו מיתאר אחד מדוייק של שריטה מדממת.