״עוד דבר אחד״ מאת עדי בוטרוס

ביקום שהכל בו נהפך כבר לסחורה, והזהות האישית האותנטית הוחלפה בזהות מותגית אחידה. והחיים, הם פרסומת לחיים והאינטימיות עצמה היא מוצר צריכה מקודד, מבקש עדי בוטרוס בעבודתו ״עוד דבר אחד״, להעביר מצבים של הקשבה, סולידריות ותמיכה באחר. ״לחשוף נדבכים נוספים על אודות הגבריות, על הפוטנציאל הטמון בסנכרון ושותפות גורל״. 

בתוך במה ריקה וחשופה לחלוטין, עומדים ארבעת הרקדנים בקירבה גדולה זה מול זה. מוזיקה ערבית נשמעת והם מוחאים כף כשגב כף יד אחת מכה בכף השנייה הקעורה המכילה אותה. רגע שיש בו פוטנציאל פיוטי שמשמעותו פתוחה. ובוטרוס יודע לקחת את הזמן מעז לא להאיץ, מסתחרר איתם במעגל נגד כיוון השעון, הופך אותם לחבורה מהודקת. 

רביעיית גברים באינספור מעמדים קבוצתיים מהודקים,עם פרקטיקות גופניות שמשחקת עם הסטריאוטיפים המוכרים של גבריות ונעורים; עם גישה לקונטקט ולזוויות היפ-הופיסטיות עם הנפות אָפְקִיּוּת, הרקדת הגוף על הגב בתנועה של גלים וגם על הגחון. זוחלים אחורה על כפות הידיים נושאים זה את זה על הבטן הרכה. וגם כשהם זזים לכיוונים שונים הם ממשיכים להיות מחוברים זה לזה בראש, בידיים, בשהיות ארוכות אחד על גבי השני והשלישי והרביעי, כאילו לא מצליחים להתנתק זה מזה. ויש גם סידרת נפילות כל נפילה היא רק מקפצה לסחרור נוסף, וגלגולים ועמידת ראש, ודינמיקות עדינות של פיתול. נושאים ונישאים, מונפים מעל גוף האחר בעדינות אין קץ. נרטטים כאילו עדיין לא נמצא מקום. והמעברים מעצימים את האינטנסיביות ובו בזמן מנטרלים את הרגשנות, שומרים על מתח וענייניות. ובוטרוס עושה זאת בעזרת דיאלוג פשוט ומשפטים תנועתיים שנקלעים שוב ושוב לתנוחות של תלות מרובעת, של איזונים שהיו לרגעים קרובים מאד לפייטה. משפטי התנועה חושפים הזדקקות גדולה, והם לא מסתיימים אלא מפנים את מקומם לאחרים, זרימה מוחלטת, כמו טקסט שנאמר בשקט, כמו מלמול, כמו וידוי, הצריך להיאמר אך לא מבקש להישמע. ויש גם ארבעה פרקי סולו שמבצע כל אחד מהרקדנים בתורו כל אחד מתווה לעצמו מסלול תנועה משל עצמו, כשהשלושה האחרים מתבוננים בו מהצד, התבוננות שאולי תגלה להם על ידי היחיד אפשרויות שנמחקו. ולמרות שיש כאן רגעים שמושכים יתר על המידה את הפואנטה, רוב הזמן יש לבוטרוס חוש תיזמון מצויין. ואין תחושה של בהילות, או כאילו דבר מה עומד להיות מוכרע. אלא קבוצה של חלקי-שלם שמחפשת את פתרונם.

נקודת המוצא של בוטרוס היא תמיד הומנית באופן עמוק מה שהופך אותה בה במידה גם לפוליטית. הוא רואה קשר בין תגובת הגוף למתרחש במרחב הציבורי, מודע כל הזמן לקיומם של מרחבים אפשריים להבעת התנגדות, ולו הקלושים ביותר. ונדמה שבוטרוס כעיקרון, תמיד מנסה לא לעבוד נגד, אלא לעבוד עם מה שיש למחול להציע, בעד משהו, עבור דבר–מה, בשביל מישהו. 

אבל דווקא כאן עבודתו סובלת מחולשה רעיונית שלא מאפשרת לה לפרוץ. הגבריות משמשת כאן כקולב רופף למדי לנושא האינטימיות. ולמרות שלא מדובר כאן בגבריות במרחב הישראלי של יחסי כוחות אלימים ומניפולטיבים הקשורים בעימות, אלא בגבריות רכה ומכילה ותומכת מתוך נסיון להרחיב את הגדרת הגבריות. ודווקא בגלל שאיכותם האינטימית והלירית תקפה לא ברור מה בוטרוס רוצה להגיד עליה ובעזרתה. ונדמה שהוא אינו מצליח לגבש כאן מהלך, לא יודע לאן להוליך את מה שנוצר בהתחלה, ממחזר ברצינות נטולת אירוניה (שהיתה קיימת בעבודות הקודמות שלו) שיח מוכר ומשופשף למדי שניזון יתר על המידה מקונטקט אימפרוביזציה. הגיע הזמן להפסיק את ההסתפקות במועט ובפני השטח המיידיים ולהתרומם לעבר העקרוני.