:״עטוף״ להקת המחול ענבל פינטו ואבשלום פולק

נדמה לי שכמו ענבל פינטו ואבשלום פולק גם אני לא מאמינה שהחיים אמורים להיות אפורים בלי פלאים וסודות, רק המחשבה על זה מעציבה אותי מאד. בשנים האחרונות יש תחושה שהפנטסיה היא לוקסוס, משהו שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו, כאילו שהפנטסיה התכווצה והפכה להיות משהו קצת נחות של ילדים או טריטוריה של מבוגרים ילדיים שמוכנים כל פעם מחדש לוותר על העולם ולעבור מהיובש לפיוט. וחבל כי לא מעט פעמים אנחנו מתנחמים באמצעות הפנטסיה ומתחזקים ממנה, הרי אין כמו להאמין להמצאות ליבנו.

וזו בדיוק תמצית העבודות של פינטו ופולק- ליצור דימויים לא חמים ולא אישיים כדי להעמיד על הבמה עולם בדיוני, פנטסטי. להתרחק אל ההתבוננות לאיזה מיון כמו מדעי של ויתור על רגש לטובת דימויים, כדי לחשוף איך פועלת התודעה הפרטית.

״עטוף״ היא גרסה מחודשת לעבודה שעלתה ב-1998, וזכתה לא רק בשבחי המבקרים אז אלא גם בפרסים רבים בהם פרס הבסי היוקרתי.

באופן מפתיע חכם ושובה לב, התשתית המוסיקלית של העבודה היא צקצוק הלשון הנוקשת בחיך. כמו מטרונום פנימי משמיעים הרקדנים את הקול בפעימות מדודות, ביעילות פעלתנית כמו היו חלולים מבפנים. והם מתנועעים כמעט כמו גוף ריק הממלא את תפקידיו בדייקנות מבלי להיתפס אף לרגע לפקפוקים. מצייתים לאיזה כוח רצון פנימי.

ויש אינספור דימויים לשאת אליהם עיניים: רקדניות סיאמיות החולקות שמלה ונעות בפעלתנות אוטומטית, מקהלה של אנשים גבוהים וארוכים מאוד לצד אישה קטנה נורמלית, קטר שיוצא לדרכו מעשן מתחת לכובע, שתי נשים על ספסל שגופן וציקצוקן יוצר שיחה קולנית מלאה ניאנסים. קבוצה שלמה במעילים בהירים הנעה בצורה נוקשה של אוטומטיזם בירוקרטי, צבאי, טכנולוגי, יצרני. התחתונים האדומים המבצבצים מתחת למעיל הם כמו חתך בתודעה.

ואדום זה יפה ועשן זה יפה, ושעון שהוא תיבת נגינה, ודברים שאין בהם הגיון כמו אנשים גבוהים מאוד או ברושים ננסיים מאוד. וכל הדימויים מנוסחים באופן רהוט מאוד, בחן, בחיוך קטן, בהומור, וזה יפה. ופינטו ופולק יודעים את כל זה היטב ולכן העולם שלהם תמיד מפתיע וחדיר אבל לגמרי סינטטי. כבת אדם פיוטית אני לא יכולה להתכחש לקסם הזה של ההפשטה אבל איכשהו אני תמיד מרגישה בעולם שלהם חסרה. לו רק היו האמצעים הכמו-אסקפיסטיים מצליחים לגעת בהווה, הייתי עורמת את השפע שהם מציעים לי בשתי ידיים ונותנת לו סיכויי להיזכר בתוכי כמו צביר כוכבים.

ויכול להיות שאני מגזימה אבל אני עדיין מצפה שמופעי מחול ילמדו אותי עוד משהו על נפש האדם בכלל ועל נפשי שלי בפרט. והתשוקה הזו למקום אחר, להסרת החיץ בין העולם החיצוני לפנימי, מוכרת לי מבפנים. ובכל זאת כשצפיתי ב״עטוף״ זה היה בעיקר ׳מעניין׳ ו׳דקורטיבי׳. הדימויים הליריים נקרשו מהר מידי והפכו לתחליפי רגש, וערך הצפייה נותר בעיקר נוסטלגי כי כל מה שהובטח בה לפני 17 שנה כבר קויים לגמרי.

נ.ב.

עכשיו נותר רק לדמיין עבודה בה יקחו פינטו ופולק את המציאות הישראלית, את המקומי, הקיומי, ויהפכו אותם לפנטסיה יקומית, ל׳היה היה׳. אני יכולה רק לדמיין את עוצמת היידוי.