״פקרוני״ מאת אורלי פורטל

גם אם נעמיד פנים ונבהיר ונכריז תמיד כי אנחנו עיוורים לחלוטין למוצאם של האמנים, ונכון שהאמנים הטובים פורצים ולא משנה מאיזה מוצא הם. לפעמים דווקא זה לב העניין, כי מזרחיות היא הרבה מעבר למוצא; היא גם זהות אתנית, גם רעיון פוליטי וגם תרבות.

כזאת בדיוק היא הכוריאוגרפית אורלי פורטל שעבודותיה בוחנות את החיבור בין מחול עכשווי-מערבי וריקוד מזרחי. וכבר כמה עשורים שהיא יוצרת מתוך העולם שלה, מתוך הנפש, שמעוצבת גם על ידי המסורת והתרבות שבתוכה התחנכה, ושהמזרחיוּת אצלה איננה מצטמצמת למוצא אלא נתפשת כזהות או כרעיון פוליטי בעל משמעות, שניתן לעסוק בו או לפרק אותו.

העבודה החדשה שלה "פקרוני" (בערבית: הזכירו לי), שעלתה לפני שנה באופן דיגיטלי בפסטיבל המחול "תל אביב דאנס“ ועולה עכשיו סוף סוף על הבמה מול קהל, מבוססת על שיר ערגה וגעגוע של הזמרת אום כלתום המבקשת מהשמש שתבוא רק אחרי שנה, לא לפני, שהלילה הזה לא ייגמר. והפעם, אחרי שנים של עבודה עם נשים, יצרה פורטל לראשונה עבודה לשלושה גברים: אנדרסון בראז, ארתור אסטמן וארז זוהר, שלושה רקדנים מיומנים ומנוסים שרקדו בלהקות הגדולות בארץ כמו להקת בת-שבע והקיבוצית.

והכוריאוגרפיה בהתחלה היא דוגמה מרהיבה למשא ומתן נרגש, ופורה להפליא בין קטע ארכיון של הופעתה של אום כלתום לתנועת הרקדנים; משא ומתן שעשוי מקשב, רצון, פתיחות והעזה. ביחסי גומלין בין מבנה בלתי מתפשר לאילתור ספונטני, ההופכים את התנועה המתערסלת למצב נפש יציג. ופורטל מצליחה להביא את היסודות הסותרים הללו לידי פגישה אמינה במלאכת מחשבת של איזונים עדינים בין יסודות אינדיווידואליים קיצוניים לבין יסודות אימפרסונליים-מסורתיים, באמצעות הבלטה יחידה במינה של "אני" עצמאי, גדול ויוצא דופן. כאילו היו אותם גברים, שהריעו ונאנחו בקולי קולות בפתח הופעתה של אום כלתום, הם נעים בפראזות ארוכות, קופצים ומיד מסתחררים, מניפים יד, רק כדי  לייצר ברגע האחרון פיתול נוסף,  ספירלה כלפי חוץ, בחשיפה מקסימלית של פני הגוף.

והנה הם מתקדמים בדבוקה אחת עם הפנים אלינו, הידיים מערסלות זו את זו במהירות והם מוסיפים כל פעם מחדש מחווה רכה של האגן. רוקעים ברגל אחת ונרתעים מעוצמת הפגיעה ברצפת הבמה ואז חוזרים לידים המסתלסלות כלפי מעלה, תרות אחר רגעי התעלות. המשפטים הארוכים החוזרים על עצמם, יוצרים מסע שלא נחתם, מסע שחוזר על עצמו במרחק הזמן, ונדמה שלא יסתיים לעולם. את ה"כאן ועכשיו", שבו פראות ועוצמת החיים נאספת ולתנועה יש מעמד של קיום נקי חד פעמי. ומול קטעי האוניסונו, בתוך המהלכים הספירליים, יש רגעים קטנים אחרים של זליגה, כאלה שבהם כל יד שחוזרת לחזית לאחר פתיחת הזרועות נותנת תחושה כאילו הרקדן חזר בו. או כאלה שבהם הרקדנים מתייחסים אל האוויר כאל נמען בלתי נראה, לוקחים ונותנים במחוות שונות של הקשבה, וזה חרישי, מורכב, ומרגש לא פחות. 

ואם עד כה היה קולה ונוכחותה של אום כולתום, משהו חזק וגדול הפועל מאחוריהם, שהוא הנכחה בהירה, רבת כוח באורח נדיר ביותר, של תודעה אנושית באמצעות הקול; תודעה שמצאה בגופם של הרקדנים, בעורמה ובתבונה אדירים, דרכים יעילות להתאפשרות ולהיחשפות אידיאלית, כשפורטל מצטרפת אל השלושה בקולה ובגופה הכל משתנה. וההיפוך הזה מתחיל מהדיאלוג החרמני בין פורטל לרקדנים הישובים על גבי קאחון-תיבת הקשה מפח, מתופפים ועונים לה וממשיך בפורטל המבקשת לפלס את דרכה בתוך קולה של אום כלתום, מפעילה עמדה אדנותית. התמצאותה שקודם לכן העניקה בנדיבות לרקדנים, יוצרת תהליך הדרגתי ורצוף של צבירת כוח, שחותר תחת היופי שהם יצרו ביחד על הבמה, יש לומר את היפוכה הגמור, את אותה הצטנעות בבואה לגעת בתוכני הרגש והמשמעות. ונדמה שפורטל העסוקה בניענוע ובתנועות פיזור השיער, שכחה לרגע שבעצם באה כמו להוסיף להם תו של אינדיווידואליות נשית, בתרבות המכילה והמחייבת הייררכיה, הופכת את עצמה, כאשה, למוליך אמין מתוך כוונה מודעת ובאמצעים שאת חלקם ניתן לבודד, לגשר ענק וסבוך שיכול להביא את היסודות הסותרים הללו בין גבריות ונשיות, בין המחול העכשווי המערבי למחול האחר המזרחי, לידי פגישה אמינה. לא עזרו לכך האגו של פורטל שנידלק מיד מההתלהבות הספונטנית של הקהל שזיהה את תנועת היד הקטנה שלה ״להרים״ והפך ביחד איתה את העבודה מבימתית לעממית ואתנית קישוטית המיועדת לעין לבנה. 

אני חושבת על אום כלתום שיש אומרים שהמטפחת שנהגה להחזיק בידה בהופעותיה ונהפכה לסמלה המסחרי היתה אות לכך שהיא אמנם הורידה את כיסוי הראש, אבל לא באמת ויתרה עליו. מין שוויון-כוח ושביתת נשק. כולי תקווה שפורטל, שהעידה לא פעם בראיונות איתה כי אום כלתום היא האוניברסיטה שלה, תחזור לחולל אור וראיה שאין בהם שמץ של ראווה. רק פיקחון עז, רעננות, ושמחה שבאה מן המעמקים ואינה תלויה בצחוק.