״פרדס״ מאת נעה ורטהיים ולהקת ורטיגו

״פרדס״ הוא מחול מפוייס שהקצוות שלו רכים, הנסוג אל ממד כמעט מדיטטיבי. כאילו עייפה ורטהיים, ועימה כולנו, מן העצבנות והתזזית וההמולה הנוראה, והיא מגלה לנו עולם אחר, מלא יופי ועצבות וזרימה, שאין מה לעצור ולחשוב בו עכשיו: מה היה נורא.

בסטודיו האקולוגי של להקת ורטיגו, החלון הגדול הצידי מכניס אור קלוש מבחוץ, ועוד לפני שעולה האור על הבמה, המרחב הפתוח מגלה חלק מן המתרחש. שישה רקדנים יושבים על ספסלי עץ נזיריים בצדי הבמה. זוגות זוגות. מחכים. ואז הם קמים יוצרים מבנה, וי של סנוניות, נעים בתנועות קטנות חרישיות, הכל מדוד. מידי פעם הרגל האחת נוגעת בשנייה משמיעה קול נקישה. והרקדנים כולם רוקדים ריקוד מיוחד במינו, כאשר הם נוגעים בכפות הידיים על פני הגוף, בסימטריה, שוב ושוב, כמו ספירת מלאי. הכוונה התנועתית ברורה יותר, מעודנת. והם נעים שקטים, ונוגעים ומסתובבים, הצעדים הולכים וגדלים, בתחושה של התמזגות עם הקרקע, אין למעלה ולמטה, ואפשר להסיק מהאחד את האינסוף.

ונדמה שכל מרכיבי עבודתה היפה של ורטהיים, "פרדס", הם אופנים שונים של קציבת הזמן והמרחב: כל אחד בקצבו שלו. והמוזיקה של אמן כלי ההקשה איתמר דוארי שנוצרה תוך כדי התנועה בסטודיו, היא חלק אורגני וחשוב לוויזואלי ול״עלילה״. מסעירה ודוחפת קדימה, מרחבי גוף חדשים נפתחים.

והם מתחילים לזרום כמו מעצמם, שטים כמו מין אמבה סהורה, כהשתקפות מאורכת של ירח מלא באגם אפל, שבעוד רגע אולי תתחלק לשניים ולארבעה ותחזור לשלושה, לשישה. זוג רקדנים גברים מרימים ונושאים זה את זה, הם מתגלגלים ורוקדים צמודים, הם מניפים זה את זה מודדים משקלים בניסיון מתמיד, מתוח ודרוך, להגיע לאיזון ביניהם.  הצללים שלהם מתגבהים על הקיר האחורי-אגרטלים דקיקי צוואר. ויש גם דואט יפה בין שתי רקדניות, היוצרות צורות חמוקיות, על המתח החושני שביניהן, כמו מסתובבות בו סביב צירן, כמין מובייל פלאי של צורות, המצוי באשליה של תנועה מתמדת, שמלותיהן נאחזות באוויר, ראשיהן וזרועותיהן כמו נמסות לתוך מערבולת, אש הגוף שלהן קטנה ועיקשת, והדבר מתגלה תוך כדי שהוא נכתב.

שוב הם יחד כקבוצה, נדמים לרכבת מופשטת הדוהרת בחושך. לרגע נוגעים בעין השלישית התלויה מעל המעשים. והתנועה היא כמו קליגרפיה באוויר, מפתיעה, וככל שהמילים כביכול ברורות יותר כך התנועה מסתורית, כובשת, מלאה הבלחות פתאומיות של וירטואוזיות, נעה בין דימוי חולי למיימי, ולמרות הסולם הכביכול נמוך של עוצמתה, היא כמו וידוי, אישי, גואל. וברגעים שהם נעלמים מן הבמה לטובת ישיבה על ספסלי העץ בצדדים יש תחושה של אבידה, והיא מתחזקת כאשר מישהו מהם חוזר. הגוף החוזר למרכז יוצא כל פעם מחדש כנגד מצב הדומם, מנסה להתנער מגשמיותו.

וכשהמבט נמשך לרגע לחלון, אורות המכוניות החוצות את עמק האלה זורמות כעורק נפרד של תודעה קולקטיבית, נקודת מגוז נעלמת בחשיכה מחוץ לגבולות הראייה, מרככת את נופה המסוכסך של הארץ. האם אפשר לחבר בין האקטואלי, הקיומי, החוץ-אמנותי לאמנותי? האם לאמנותי לשמו יש זכות קיום במקום שהקיומי בוער? ורטהיים מנסה לחבר את ההפכים הללו בריפוי ובאיחוי. 

והנה הם אוחזים ידיים בשורה, פלג הגוף העליון נע כמו צמרת עץ על עליו, לאותו כיוון, מותח את הזמן. יש מי שלרגע רוכן, קורס קדימה, אבל מיד מתעשתות הקרסוליים וננעצות והתנועה ממשיכה. אוגרת יופי וכוח לחושך העתיד לבוא.

יש משהו מאוד לא היסטרי ולא מואץ בכל העבודה הזו, עד שאפשר לראות בה קטעים מופשטים של סתם, של כלום, של בין לבין, אבל ורטהיים מצליחה לארוג כאן קומפוזציות עדינות אך עוצמתיות במאזן סימולטני המצוי בין התרסקות לאיזון, בין האנכי והאופקי לאלכסוני, האוצר את המתח שבין תנועה מקבילה של לוחות טקטוניים לבין התנגשותם באותה קומפוזציה. זו תנועת לוחות טקטוניים של הנפש היוצרת המשקפת מצב של שבר פנימי וקולקטיבי.

ואפשר לדבר על מקור המילה "פרדס" בשפה הפרסית, בפירוש הפשוט שלו – גן עצים או גן נעול. המילה חדרה הן לשפה העברית והן לשפות נוספות, כגון האנגלית, שבה קיבלה המילה משמעות של גן עדן "paradise" . או לדבוק במסורת, שמופיעה בתיקוני זוהר, ודורשת את המילה פרד״ס כראשי תיבות של המילים פשט, רמז, דרש וסוד. שהם ארבעת הרבדים בביאור התורה. לקרוא את הסיפור התלמודי מתוך מבכת חגיגה על ארבעה שנכנסו לפרדס: אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע, אחר קיצץ בנטיעות. ורק רבי עקיבא נכנס ויצא בשלום. אבל אין באמת צורך להיתלות באילנות גבוהים, להטעין את המחול במשמעות, באבטחה, כאילו נסוך עליו יותר מאיזה אד מצועף.

ורטהיים מפגינה בעבודה הזאת בשלות בוטחת בכישרונה וביושרתו של עולמה הפנימי. ולמי שעשייתה מתרחשת כבר לאורך כמעט שלושה עשורים, זו יצירה אישית ואוניברסלית כאחת העוברת כל העת תהליכים מתמשכים של צמצום וזיכוך עד שהגיעה אל השלב הנוכחי, המכיל את העושר היחסי ואת האווירה הטעונה של עשייתה בעבר שתומצתו רק להכרחי ביותר. משהו שפתוח לראיה, לנשימה לסחף, שלא ניתן לזנוח בשקט מאחור.