״פרקים של חדווה״ מאת רוני חדש

עבודתה של רוני חדש, ״פרקים של חדווה״, מתמסרת בקלות רק למבטו של מי שמוכן להתבונן בה כמו שהיא, מבלי להתעקש ולחפש בה נושא או עמדה מובהקת. הדבר אינו נובע מהיעדר עמדה או נושא, אלא מן העובדה שנושא העבודה קשור גם בהתבוננות עצמה ולא רק במושאיה. 

״פרקים של חדווה״, ממשיכה את העיסוק של חדש בפירוק צורני של הגוף המחולל, בקשר בין מרכז לשוליים, בין שפות (מילולית, מוזיקלית, ויזואלית), ופרוצדורות של ריקון, הבנייה, החסרה, בידוד והשלמה, כל אותם מאפיינים חיצוניים ייחודיים ומוכרים שלה. הבחירה החכמה שלה להניע את הגופים המחוללים רוב הזמן בשולי הבמה מבלי להתעקש על המרכז יוצרת את ההתכוונות אליו, מבססת אותו כמקום רב עוצמה, נקודת ייחוס שעל פיה יימדדו הדברים. וההתכוונות למרכז לובשת צורות שונות: תשוקת התקבלות, או ציפייה דרוכה לחילופי משמרות, או הפניית עורף מתריסה, או סירוב או לכידות המתפרקת ומתגבשת שוב ושוב. שם, במרכז, חמשת הרקדנים מגשימים את נוכחותם כקבוצה.

והם נעים בשורה של סולואים לצלילי שקט, בתוך מצב נזיל של אי דעת, מודעים האחד לשנייה וגם לקהל, מחליפים חיוך מבט, נלכדים ונעצרים במקום. בפעולות של הסטה פעוטה או הוספה זעירה, הם מחפשים את התדר, את הסיבה לנוע, הגוף מעדיף הברה יחידה על פני סיפור שלם, של הצגת ריקנות וסתימות. מישהי מושכת את עצמה בשיער, אחר מניח יד על המצח כצופה קדימה, כולם ביחד משלימים מעגל קטן של הורה או נעים על הריצפה מצד אחד של הבמה לצד השני מידי פעם קופאים מול קיר דמיוני, כמו במשחק הילדים ״דג מלוח״. דבר מוליך לדבר, לרגעים יפה, הישירות הנונשלנטית האגבית הבלתי מזיעה מותירה מקום לפואטי. והמסלול הגופני משתנה כשהמוסיקה הבארוקית של באך נכנסת, פתאום לא צריך להיצמד להתרחשויות אלא להיסחף, לתת לגוף לייצר מתחים מוזיקלים בתוך תבנית סדורה, באוניסונו.

ברגע אחר של סולואים מתחלפים, הגוף האחד הרוקד מופעם שמחה ומרץ, מדבק, מפעיל תדר, הרקדנים העומדים בסמוך מניבים בזיע ספונטני-תנועתו של להט ארוך, עד שיגיע כוחם להתפרץ. ועדיין, אף אחד כאן לא מרהיב, חוגג, זוהר, מתיז סביבו ניצחון.

והרגע שבו הם מזמרים את באך ללא מילים הוא אחד הרגעים היפים, יוצר סאבטקסט, הלב נעתר ביתר קלות אל הגישה האנושית, לרב-קוליות ולהולכת הקולות שמקריבה את המרקם ההרמוני והכוח ההבעתי רב-קולי סוער של אותן סוויטות אנגליות, מחרוזות ריקודים הממזגות השפעות צרפתיות ואיטלקיות עם הרב-קוליות הגרמנית, שחוברו בשנים 1707 עד 1717, כאשר באך שירת בחצר הדוכס בוויימאר.

״פרקים של חדווה״, היא עבודה בשלה למרות ואולי דווקא משום הניסיוניות המהודקת שלה – יציאה למסע שמצוי מחוץ להגדרות ההצלחה והכישלון, באורח הרפתקני של עבודת מעבדה, כשאופן עבודתה של חדש משלב להפליא שני צירים – חקירה גופנית מעמיקה ואינטואיציות אמנותיות. כך, התוצאה בנויה על תשתית יציבה – ממנה צומחת אסתטיקה משחקית ומלאת הנאה, פראית וגחמנית שלא קשורה ללאט יותר ולא למאופק או כבוש, אלא לאותה הבחנה ברורה בין כוח חיצוני לכוח פנימי.

ויש גם כוח לכוריאוגרפיה של חדש מעצם כך שהיא חסרת ריגושים אקספרסיוניסטיים, לטובת איזה פורמליזם, לטובת העיסוק במכניזם של ציות לציווי סמוי. כאילו שהגורם האנושי מעט הורחק בה בהיותו מניע ראשוני להזדהות הרגשית, והרקדנים קיימים באופן נפרד ועצמאי ממי שמנהל אותם, וביכולתם לייצג את עצמם בעצמם; וגם אין בעבודות שלה את התחושה שיש כאן תשוקה להגיד הכל, שפועלת לפעמים נגד היוצר. 

״פרקים של חדווה״, עוסקת במהותו ובאיכות תנועתו של הכוח האנושי. לא הכוח המתפרץ, לא כוח הזרוע, לא הכוח להשחית, אלא הכוח הפנימי, העמוק, כוח ההולדה והיכולת ליצור, כוח התשוקה שמתחת לרצונות, הכוח שלא מתחיל בעולם ולא נגמר בו, הוא חל בחי, עובר בו. כי חדווה, למי שזוכר איך זה היה כשהיינו ילדים, היא זרימה השרויה בעצמה בזרימה רחבה יותר. זרימה מהירה, לא דחיפות ולא שעטה קדימה, לא מאמץ ולא אמביציה להשיג משהו. שותפות חוגגת עם החלוף.